פוסט שני, או: איך מטביעים את הפחד ועושים צעד ראשון אל עבר הרפתקה גדולה...

http://www.youtube.com/watch?v=cLBcug_vs-I

כאמור, חזרתי לארץ מהפלוטילה באיים האיוניים, ולאחר כחודש קיבלנו את ההחלטה למכור את החנות. כפי שכתבתי בפוסט הקודם, בשלב זה עוד לא היה לי מושג מה אני הולכת לעשות ביום שאחרי מכירת החנות (יום שלא היה ידוע מתי יגיע), אבל התחלתי "לזמן":-).
ידעתי שלאחר מכירת החנות יהיה לי זמן פנוי רב, והחלטתי להקדיש אותו למקצוע החדש שרכשתי. התוכנית היתה להתחיל לעשות Deliveries (העברת סירות) – בהתחלה כאשת צוות, ובהמשך כסקיפרית האחראית על ההפלגה. כבר בשבוע הראשון שבו החלטתי "לזמן", קיבלתי טלפון מגדי מדרך הים שהציע לי להצטרף לדליברי שכזה מתורכיה לארץ. באותו רגע כל כך הופתעתי מהכוחות העל טבעיים שסיגלתי לי, שמרוב בהלה פשוט דחיתי את ההזדמנות :-). אחרי כמה ימים נרגעתי, והחלטתי "לזמן" לי שוב... הפעם ראיתי על לוח המודעות במרינה תל אביב מודעה של סקיפר של יאכטה גדולה (54 פיט) שמחפש איש צוות שיצטרף אליו לדליברי של היאכטה מהורגדה (שנמצאת על שפת ים סואץ במצרים) חזרה לישראל. אני חייבת להודות שגם הפעם רעדו לי הברכיים... אבל בעידודן של חברותי היקרות שירה ושירלי התקשרתי לסקיפר – יונתן שמו, נפגשנו למחרת, ויומיים לאחר מכן כבר היינו על טיסה לאילת בדרכנו להורגדה! מה אני אגיד לכם... היה מדהים! זו היתה ההפלגה הארוכה הראשונה שלי כסקיפרית מדופלמת, מחוץ לגבולות הארץ, עם 100% אחריות (כן, כשיש רק 2 אנשים על סירה כל אחד אחראי ב-100%!) והתמודדויות לא פשוטות: הים, הרוחות, הבירוקרטיה המצרית, המצרים, השמועות על מלחמה בישראל (במהלך ההפלגה התחיל מבצע עופרת יצוקה) וגם החברה... מה לעשות – לא קל לבלות עם אדם אחד (בעיקר כזה שלא מכירים מקודם) במשך 9 ימים רצופים!
ולמרות כל זאת, הרגשתי ממש כאילו יצאתי את מצרים... לא שהיה נורא כמו עם פרעה – דווקא במובן החיובי של העניין – ההפלגה הזאת באמת נתנה לי שיעור טוב ופרספקטיבה נהדרת על החיים בים, חיים שאינם במסגרת חופשה שנתית אלא במסגרת עבודה. לאט לאט התחלתי לגבש לי כיוון ברור יותר לגבי מה אני הולכת לעשות ביום שאחרי מכירת החנות...
בגיליון ינואר 2009 של מגזין "כחול" (מגזין השיט והספורט הימי) התפרסמה כתבה פרי עטו של מנחם לב, סקיפר שחי עם זוגתו בקריביים, והם מארחים צ'רטרים על הקטמרן שעליו הם עובדים. בסוף הכתבה היה כתוב: "מי שמעוניין להשתלב בעבודה כזו מוזמן לשלוח קו"ח ל... החברה מחפשת זוגות שחיים יחד מעל חצי שנה, סקיפר עם ניסיון שיט מוכח ובת זוג שמרגישה טוב בים ומסוגלת לתפקד במטבח ברמה סבירה, ידע וניסיון בצלילה יתרון". הכתבה הקסימה אותי, והחלטתי שאני חייבת למצוא בן זוג שירגיש טוב בים, יהיה גם טבחית וגם צוללן! האמת... זה לא היה כל כך קשה למצוא אחד כזה, זוכרים את הפטנט? לזמן? ובכן, בחיי שלא עברו 10 ימים מאז פרסום הכתבה, ומצאתי את הפרטנר המושלם... גבוה, חתיך, טבח, צוללן ואפילו סקיפר! הכל קרה כל כך מהר, והנה אנחנו כבר מתכננים את הנסיעה, כותבים קורות חיים, חותמים בעל פה על הסכמים בינינו, עוד שניה כבר מזמינים כרטיסי טיסה... אמאל'ה! פתאום הכל כל כך מוחשי וקרוב! איך זה יכול להיות? מה, האם חלומות באמת מתגשמים?
אחרי כמה ימים בן זוגי היקר קיבל רגלים קרות מכל הסיפור, וחזר לסטטוס של חברי היקר :-). בהזדמנות זו אני רוצה לאחל לו כל טוב, הצלחה והרבה חיבוקים ואהבה – אני גאה בך ומאמינה בך שתצליח בדרך שבה בחרת – לא לשכוח: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת).
אם חשבתי קודם שאני בחרדה, אתם יכולים לתאר לכם מה עבר עלי עכשיו... אבל משום מה – פתאום דברים נראו לי ברורים ופשוטים יותר. בתוך כמה שעות כבר מצאתי את עצמי מתקשרת לסוכנת נסיעות ובודקת מחירים ותאריכים של טיסות, ובמקביל מרימה טלפונים לכל האנשים שאני חושבת שיכולים לעזור לי להוציא את התוכנית לפועל: חברים ישנים וחדשים שעברו חוויה דומה, תמיכה נפשית של חברי הקרובים ביותר (זוכרים את עידו מהפוסט הקודם? הוא ממש בעט אותי לקריביים!), דיירים מחליפים פוטנציאליים, פרסום מודעה למכירת האוטו ועוד ועוד... בימים אלה גם חתמנו על חוזה למכירת החנות שלנו לעובדת שלנו – עמית. שוב מנצלת הזדמנויות (מותר לי , זה הבלוג שלי!) – עמיתוש – שיהיה המון בהצלחה! סומכת עליך ומאמינה בך שיהיה לך נהדר!
החלטתי לנסוע ל-Antigua & Barbuda שבאיים הקריביים. אנטיגה היא בסיס גדול ליאכטות מפרשיות, והיא מארחת מידי שנה בסוף העונה שתי תחרויות גדולות ומפורסמות. השנה תתקיים תחרות ה-Antigua Classic Yacht Regatta ב-16-21 באפריל, ובשבוע שלאחר מכן, בין ה-25 באפריל ל-1 במאי מתקיים ה-Antigua Sailing Week. הטיסה שלי לאנטיגה היא ב-26 למרץ, ואני מתכננת להגיע לשם ולמצוא כמה שיותר מהר עבודה לאחת התחרויות לפחות.

עדכונים בהמשך...

פוסט ראשון, או: נעים להכיר :-)

כשקמים בבוקר בלי חלום להגשים
אפשר להישאר במיטה ואפשר לצאת אל העולם
אפשר להישאר במיטה ולחלום על מקומות אחרים
ואפשר לנסוע רחוק ולרצות רק לחזור למיטה
(עידן רייכל, בין קירות ביתי)

שלום לכולם! חלקכם מכירים אותי וחלקכם לא. החלטתי לשתף אתכם במסע מופלא שאני מתכננת לעבור, מסע שמתחיל בימים, בשעות ובדקות אלה ממש, וסופו... אין לדעת כעת.
בעוד כשלושה שבועות אני טסה לקריביים, לתקופה מתוכננת של שנה. כבר עכשיו אני מתחילה להתגעגע ולחשוב על כל האנשים שאני ארצה לספר להם כל הזמן מה קורה איתי ומה עובר עלי, ולכן החלטתי להתחיל לכתוב.
למי שלא מכיר אותי, וגם למי שכן מכיר וכבר הספיק לשכוח, להלן הקדמה קצרה:
שמי ניצן, עוד מעט בת 32, גרה במושב רשפון. ב-4 השנים האחרונות היתה לי ולאמא שלי סמדר חנות פרחים מקסימה בשם "בשביל הפרחים" בתל אביב. לפני מספר חודשים החלטנו למכור את החנות ולצאת כל אחת לדרך חדשה. באותם ימים עוד לא היה לי מושג מי, מה ולאן, אבל הרגשתי עמוק בלב שמשהו בחיי הולך להשתנות.
לפני 8 שנים התחלתי ללמוד לתואר ראשון במנהל עסקים במרכז הבינתחומי הרצליה. ביום הראשון ללימודים היכרתי את עידו. עידו הכיר לי את הים. אמנם תמיד אהבתי את הים גם לפני כן, גדלתי לחופו, אירועים חשובים ומכוננים בחיי עברו עלי לפסקול הגלים, ותמיד הקפדתי לבלות את חופשותי תוך צפייה, צלילה ושכשוך בו. עידו הכיר לי את הים בדרך קצת אחרת... הוא הכיר לי את הים דרך היאכטה שלו – בטינה – סירה קטנה (32 פיט) ושובבה שעגנה במרינה הרצליה, אשר עליה יצאנו להפלגות נעימות של קבלת שבת בימי שישי אחר הצהריים. במשך השנים הפלגתי עם עידו ועם עדי (חברה נוספת שלמדה איתנו וחלקה עימנו את התחביב הימי) מספר פעמים על הבטינה בחו"ל (יוון, תורכיה, קפריסין), וגם במסגרת צוות תחרותי שהתחרה באליפויות ישראל, תחרויות השיט והמשטים השונים שנערכו בארץ בשנים 2003-2006.
לפני כשנה וחצי, בעקבות הפלגה שעשינו בראש השנה ספטמבר 2007) להחזרת יאכטה לארץ מתורכיה (עידו, עדי ועוד 3 חברים) הרגשתי פתאום צורך עז להבין יותר מה אני באמת עושה על הסירה הזאת. עד אז הייתי אשת צוות צייתנית ומסורה, מבצעת כל פקודה, יודעת גם ליזום פעולות חיוניות במסגרת השיט מפעם לפעם בהסתמך על הידע והניסיון שצברתי, אבל הייתי צריכה קצת סדר בבלגן ולתת שמות לפעולות ולתגובות שהסתגלתי לבצע על מנת לשפר את מקצועיות השיט שלי. החלטת השנה החדשה שלי היתה להפוך לסקיפרית בשנה שתבוא.
בסוף ינואר 2008 התחלתי את הקורס ב"דרך הים". אמנם בקורס ימאות הרגשתי כמו בבית (או יותר נכון במים...), אבל בקורסים הבאים אחריו העמקתי והרחבתי את ידיעותי בתחום השיט בדיוק לפי התוכנית. גולת הכותרת היתה הפלוטילה שהצטרפתי אליה באוקטובר לאיים האיוניים ביוון. הפעם שוב יצא לי להרהר רבות במה שאני עושה ובאיך שאני עושה את זה, ובמהלך הפלוטילה גמלה בליבי ההחלטה להגיע בחיים לנקודה שבה אוכל לצאת להפלגה של שנה מסביב לעולם. לא ידעתי להגדיר מתי, איך, עם מי ולמה, רק הרגשתי שזה הולך לקרות לי...
חזרתי לארץ, עשיתי את המבחן המעשי (טוב, נו, עשיתי שניים :-) ), ולאחר כחודש קיבלנו את ההחלטה למכור את החנות. כפי שכתבתי קודם, בשלב זה עוד לא היה לי מושג מה אני הולכת לעשות ביום שאחרי מכירת החנות (יום שלא היה ידוע מתי יגיע), אבל התחלתי "לזמן" :-)

המשך בפוסט הבא...