30/10/2009 פוסט אחד עשר וגם פוסט פרידה

נו, אז מה קורה איתך? איפה את? למה את לא כותבת יותר? מה, לא מגיע לנו לשמוע ממך? תזכירי לי שוב מה הכתובת של הבלוג? אה, לא כתבת כבר 3 חודשים? מה קרה?
טוב... אז מעשה שהיה כך היה...
זוכרים שלפני 10 פוסטים ו-8 חודשים מכרתי את העסק והחלטתי לצאת להרפתקה? ובכן – ההרפתקה ההיא הגיעה אל סופה. אחרי שסיימתי שלב בחיי הרגשתי צורך עז לקחת חופש של שנה מהחיים ולעשות משהו אחר ולא מחייב, שעיקרו עיסוק בתחביב שגורם לי להרגיש הכי הכי בעולם – השייט. לצערי לאחר 3 חודשים של חיפושי עבודה אינטנסיביים בקריביים ובים התיכון – הבנתי שזה כנראה לא יקרה. הסיבה העיקרית שבגללה זה לא קרה היא המיתון ועודף כוח האדם שהיה בתעשייה. הסיבה העוד יותר עיקרית – היא שזה פשוט לא היה צריך לקרות. לא נכנסת פה לענייני ניו אייג' או דת, שיחות עם הקוסמוס או ידה המכוונת של ישות אלוהית/כל יכולה כלשהי, אבל בשורה התחתונה, גם תוך כדי חיפוש העבודה על יאכטה הבנתי שזו לא תהיה הפלגת חיי. את הפלגת חיי אני מדמיינת בשלב בחיים בו אני לא מודאגת מכלום, חוץ מאשר אולי כמה מים ואוכל יש לי בסירה, כמה דלק ומה מזג האויר. בהפלגת חיי אני לא רוצה לעבוד בשביל מישהו, אני רוצה להנות בשביל עצמי. בהפלגת חיי אני רוצה להרגיש חופשיה לעבור ממקום למקום בלוח זמנים שלי. בהפלגת חיי אני רוצה שקט ושלווה. בקיצור – הבנתם...
אחרי שהבנתי את זה, הייתי פשוט צריכה לחזור למסלול החיים. לשמחתי היתה לי הפריוויליגיה להתלבט איפה אני רוצה להמשיך את מסלול החיים – האם בארץ המוכרת, החמה, המחבקת עד חנק שלנו (לטוב ולרע), או שמא הגיע זמני לעשות משהו אחר: התנסות בחיים אחרים, במדינה אחרת, תרבות אחרת והתחלה מקו זינוק חדש. בחרתי באופציה השנייה כי הרגשתי שבשלב זה בחיי משנה מקום – בהכרח משנה מזל. אני אוהבת את הארץ מאוד ואני אוהבת את החברים שלי והמשפחה שלי שחיים בה. אבל אם אני אוהבת חומוס זה לא אומר שאני לא יכולה לאהוב גם המבורגר... רק שלפעמים בא לי חומוס ולפעמים בא לי המבורגר. אז החלטתי לבחור עכשיו בהמבורגר ולקינוח לאכול תפוח :-).
אז עברתי לניו יורק לפני 4 חודשים. גם כאן ההתחלה היתה קשה, ולקח לי הרבה זמן למצוא את עצמי: למצוא לי דירה, עניין, עבודה, חברים, את הקפה שלי ועוד מיליון דברים שלא חושבים עליהם לפני שמחליטים לעבור למדינה אחרת. אבל לאט לאט החיים מתחילים להכנס למסלולם. גם אני עוברת שינוי ומבינה מחדש דברים שחשבתי שכבר שכחתי כמו: לגור שוב עם שותפים (יש לי שניים כאלה! אני – שלא גרתי עם שותפים כבר יותר מ-6 שנים!), להתחיל עבודה חדשה כשכירה (אחרי 4 שנים כעצמאית) ואפילו איזה סוג שמפו ושקיות אשפה לקנות ב-Duane Reade... להבין מהי חברות טובה – ובהזדמנות חגיגית זו אני רוצה להודות לכל החברים שלי כאן, בעיקר למאיה ובועז – שאירחו אותי בביתם ועזרו לי בצעדיי הראשונים בעיר, ותודה גם לחברים הטובים שלי מהארץ ולמשפחה שלי שמלווים אותי מידי יום בטלפון, במסנג'ר, בסקייפ, בפייסבוק ובמייל. למרות שבשנים האחרונות נהיה קל לשמור קשר – צריך לבחור לשמור עליו, וזה כל הקסם...
אז מה קורה איתי בתכלס?
אני גרה ב-Upper West Side של מנהטן, בלוק אחד מהסנטרל פארק. אני משתדלת לעשות ג'וגינג פעמיים – שלוש בשבוע, וכל בוקר בדרכי לסאבווי אני מתפעמת ומתרגשת מצבעי השלכת. יש לי קפה שכונתי וכמה מסעדות טובות באיזור, קולנוע לסרטים זרים (בלינקולן פלזה – מול הלינקולן סנטר), חנויות שאני יודעת שכדאי לקנות בהן, אבל עדיין לא מצאתי פאב שכונתי שיענה על הצורך של לרדת-רגע-לשתות-מתחת-לבית. לא נורא – בינתיים אני הולכת לפאבים שכונתיים בשכונות של אחרים :-).
לפני חודש התחלתי לעבוד במשרד הידידים האמריקאיים של המוזיאון הלאומי למדע בחיפה – מדעטק. במסגרת תפקידי אני אעסוק בהרחבת והעמקת הקשר עם התורמים האמריקאים של המוזיאון, שיווק ואירועים. חוצמזה – אני עושה גם בייביסיטר ועובדת פעם בשבועיים בפעילות שנקראת Israeliness – פעילות להורים וילדיהם הצעירים (מגיל 0 עד 7) – ישראלים שחיים בניו יורק. הפעילות כולה מתנהלת בעברית, ובכל פעם עושים פעילות בנושא נבחר אחר: חגים, עונות השנה, תל אביב וכו'. הפעילויות נמשכות שעתיים וכוללות עבודות יצירה, בישול ואפייה, הפעלה מוזיקלית (שירה וריקוד) וג'ימבורי. דרך הישראלינס אני מצליחה להכיר ולשמור על קשר עם ישראלים רבים שחיים פה – וככה להרגיש בבית גם בחו"ל :-). אני גם הולכת לבית כנסת – ולא – לא בגלל שאני מתחזקת... המרחק מהארץ גרם לי להתגעגע לכל מיני דברים שהיו מובנים לי מאליהם בחיי שם. בארץ בכל יום שישי אחר הצהריים יורד שקט על ישראל, שקט ששורה עליה עד מוצאי שבת. אמנם רובנו בארץ לא שומרי שבת, ורוב המקומות פתוחים – אבל בכל זאת יש מין תחושה חגיגית שקשה להגדיר אותה. הצורך שלי לשחזור התחושה הזאת הביא אותי לקהילת בני ישורון (הנקראת בקיצור BJ), קהילה קונסרבטיבית שמנהלת קבלות שבת מקסימות ונעימות בליווי נגינה ושירה של כל הציבור את התפילות והשירים שכולנו שרנו פעם בגן, בקיבוץ, אצל סבא וסבתא בבית ולעיתים אף בביתנו אנו. ל-BJ יש גם פעילות חברתית ענפה לחברי הקהילה והם גם מנהלים בית מחסה להומלסים. ממש רוח יהודית!
מעבר לזה בכל יום אני מכירה אנשים חדשים, כך שחיי החברה שלי הולכים ומשתפרים. אמנם מבחינה חברתית אני עוד לא מרגישה 100% בבית, אבל לפחות אני כבר לא מרגישה את הבדידות המעיקה שהיתה לי פה בהתחלה.
ומה עם הים אתם שואלים? ובכן – אל הים אני מתגעגעת יותר מהכל. יום אחד נסעתי במיוחד לקוני איילנד כדי לראות ים ושחפים וזה עשה לי טוב רק לנשום את האויר המלוח. ביום אחר יצאתי במסע חיפושים אחרי מרינות באיזור שלי. במנהטן עצמה יש איזה 2.5 מרינות מצחיקות, אבל בג'רזי סיטי שמהצד השני של ההדסון יש כמה מרינות יותר גדולות. אני מקווה שאני אמצא לי פה בקרוב איזה חבר או שניים עם יאכטה – וככה לפחות אני אוכל לחזור להרגיש את מי המלח זורמים לי בעורקים. בינתיים אני מסתכלת בעיניים כלות בתמונות ובסרטים שלי ושל חברי מהפלגות שלקחתי בהן חלק, ובעינים כלות יותר בתמונות ובסרטים של החברים שלי שממשיכים להפליג בשגרה ובחופשה בחו"ל. זה גם משהו!
מתישהו לפני מרץ אני אגיע לארץ, אבל אני עוד לא יודעת מתי. מבטיחה ליידע מראש.
עד אז – אתם מוזמנים לשמור איתי על קשר – ואני מתכוונת לכך בכל הרצינות!
אימייל: nitzantzan@gmail.com
סקייפ: nitzantzan
פייסבוק: Nitzan Levy
טלפון נייד: 057-9460502 (מספר ישראלי עם עקוב אחרי לנייד האמריקאי שלי! לכם זה עולה כמו שיחה בארץ! ולי זה לא עולה יותר משיחה מקומית!)
טלפון נייד בארה"ב: 1-646-203-5789+
נשיקות לכולם!
והנה כמה קישורים לתמונות מהזמן האחרון:
http://picasaweb.google.com/nitzantzan/NewYorkSeptember2009?authkey=Gv1sRgCKDpnvve66mk2wE#
http://picasaweb.google.com/nitzantzan/NewYorkSeptember2009SeeSea?authkey=Gv1sRgCMfOx5vJ6ObqFg#
http://picasaweb.google.com/nitzantzan/FreeIranNearTheUNAndPublicLibraryTourWithEtaySept2009?authkey=Gv1sRgCO-j1c-D6b6bjgE#
http://picasaweb.google.com/nitzantzan/SeeSeaNewYorkNewJerseySept2009?authkey=Gv1sRgCIbP2O-2w-Iw#

11/8/2009 פוסט עשירי, או: העבודה הראשונה שלי – Hip Hop Generation Next – דרום קוריאה על המפה! וגם – ממשיכים בחיפושים...

מה משותף להיפ הופ וקוריאה הדרומית? מסתבר שהמון! בשבוע האחרון לקחתי חלק בהפקה של אירועי היפ הופ בניו יורק, כאשר שתיים מהלהקות שהתארחו באירועים הגיעו מקוריאה. יומיים לאחר מכן ראיתי ב-YNET שגם ארצנו הקטנטונת זכתה לביקור של להקת היפ הופ מקוריאה, וזה גרם לי להתיישב ולכתוב על זה פוסט.
אבל ראשון ראשון ואחרון אחרון...
שבועיים לאחר שהגעתי לניו יורק נפגשתי לראשונה מזה כ-25 שנה עם קרובת משפחה רחוקה/קרובה – אביבה דייוידזון. אביבה היא בת דודה שנייה של אמא שלי (אמא שלה וסבא שלי היו בני דודים מדרגה ראשונה), ולמרות שמה העברי – היא אמריקאית לגמרי... אמנם היה לה פרק ישראלי בחייה (מגיל 9 עד גיל 19), ואחותה יעל מתגוררת בארץ, אבל היא חיה בניו יורק את רוב חייה הבוגרים.
אביבה עומדת בראש ארגון שנקרא Dancing in the Streets, ארגון שפועל בניו יורק כבר 25 שנה, והמטרה שלו להפיק מופעי מחול שמשלבים בין הקהילה, הנוף העירוני והתרבות האורבנית שהתפתחה בו. התוכנית המרכזית השנה נקראה Hip Hop Generation Next, והאירועים שהתקיימו תחת הכותרת הזו התרחשו במספר מוקדים ברחבי ניו יורק: ב-Projects של ברוקלין (המקבילה האמריקאית ל"שיכונים" שלנו), ב-Queensbridge Park שב-Queens, ב-St. Mary's Park שב-Bronx, וגולת הכותרת – בפרוייקט מופעי החוץ של ה-Lincoln Center – מרכז התרבות הממסדית של העיר ניו יורק.
אביבה ביקשה ממני לקחת חלק בהפקת 3 מהאירועים הנ"ל, ואני שמחתי לעזור. תפקידי בפועל היה מנהלת הצגה – להיות אחראית על קבלת האומנים, בעיות הת"ש שלהם, על סדר עליית האומנים לבמה והקשר לאנשי הסאונד. אמנם מעולם לא עבדתי בתור מפיקה או מנהלת הצגה, אבל לאלה מכם שמכירים אותי היטב – אתם יודעים שעשיתי את זה בהליכה... מעבר לכך גם נהניתי כל כך שלא האמנתי שמשלמים לי על זה כסף...
במופעים השכונתיים הופיעו קבוצות מקומיות של רקדנים, כאלה שצמחו ממרכזים קהילתיים ומהרחוב. Dancing in the Streets איתרה את האומנים הללו ונתנה להם את הבמה להופיע מול הקהילה. כל אירוע כזה הונהג על ידי קבוצה קצת יותר ממוסדת שנקראת Illstyle & Peace Productions – קבוצה של כ-12 רקדנים מפילדלפיה שעושה מופעים שכאלה בכל רחבי ארה"ב. ראו קישור: http://www.youtube.com/watch?v=y-BRGm3xV54
האירוע בלינקולן סנטר היה גדול יותר, והשתתפו בו להקות מקצועיות יותר, בעלות שם בינלאומי:
FootworKINGz – להקה של 6 בחורים צעירים משיקגו, שהביאה את ריקוד ההיפ הופ השחור לרמה מדהימה. הלהקה הזו כבר קיימת למעלה מ-20 שנה, ורקדניה לדורותיהם השתתפו אף באחד מסיבובי ההופעות של מדונה.
ראו קישור: http://www.youtube.com/watch?v=4L31Xlcjyi0
Chinese American Council Martial Arts Society – להקה של סינים ניו יורקים שמבצעים מופע מחול המשלב אומנויות לחימה סיניות עתיקות.
Lee in Soo Dance Project – להקת מחול מודרני שהגיעה מדרום קוריאה.
Last for One – כוכבי הערב – ללא ספק – להקת היפ הופ מדרום קוריאה. ראו קישור: http://www.youtube.com/watch?v=-Nkgn6KXvzc
Full Circle – להקה ניו יורקית, מהברונקס – הרובע שהוליד את תרבות ההיפ הופ. הלהקה מונהגת על ידי Rokaffela ו-Kwikstep (זה לא טעות – ככה כותבים את זה...), והם משלבים מופע מוזיקלי עם ריקודי ברייקדאנס והיפ הופ.
Bajah & the Dry Eye Crew – להקה מסיירה ליאון שמנגנת מוזיקת רגאיי / היפ הופ / סול – משהו מטורף...
גם Illstyle & Peace Productions הופיעו בלינקולן סנטר במעין מופע חימום שנקרא Cipher – הסייפר מונהג על ידי ראש הלהקה Brando "Peace" Albright ובמהלכו מושמעת מוסיקת היפ הופ והקהל מוזמן להצטרף לרקדנים שעל הבמה ל-Frestyle.
לאחר שנגמר הערב בלינקולן סנטר הוזמנו כל האומנים וכל העוסקים במלאכה ל-After Party בבר של מלון אמפייר, ושם אחרי היום המפרך היתה לכולם הזדמנות להכיר, להתחכך ולהתחבר עם כולם. אני התחברתי במיוחד עם אמה, בחורה מקוריאה שהגיעה לניו יורק לפני שנה כדי לעשות תואר שני באוניברסיטת קולומביה בניהול אדמיניסטרציה של מוסדות אומנות והתנדבה לעזור באירוע בתור מתורגמנית לקבוצות הקוריאניות ועוזרת ההפקה שלי, וביחד איתה הלכנו לארוחת לילה עם הרקדנים הקוריאנים מ-Last For One ברחוב קוריאה – מסתבר שקטע הרחוב 32 שבין השדרה ה-6 וה-5 נקרא רחוב קוריאה, וכל הבלוק מלא במסעדות וחנויות קוריאניות. פשוט מדהים!
לצערי מרוב שהייתי עסוקה וטרודה במהלך האירועים – לא צילמתי הרבה תמונות, אבל מצ"ב קישור לכמה תמונות שבכל זאת יצאו:
http://picasaweb.google.com/nitzantzan/NewYorkHipHopProductionAug2009?authkey=Gv1sRgCMX_8ZOtm-3kLQ#

מעבר לכך, אבקשכם להמשיך לעזור לי במציאת קשרים בעיר לצרכים חברתיים וצרכי עבודה. אני מחפשת עבודה בניהול פרויקטים או ניהול תפעולי, כאשר מעניין אותי במיוחד להכנס לתחום התרבות, האומנות, החינוך ומוסדות ללא כוונת רווח. אשמח אם כל אחד ינסה למצוא בבוידעם כל קשר אפשרי שיש לו בעיר (כבר אמרנו שיש פה מלא ישראלים וכולם מכירים את כולם...) כדי שאוכל למצוא עבודה במהרה.

להשתמע!

31/7/2009 פוסט תשיעי, או: סיפורי ניו יורק

מה כבר אני אספר לכם על ניו יורק שעוד לא סופר? איזה חוויות אני חווה פה, שאם לא חוויתם אותן בעצמכם, בוודאי שמעתן עליהן מחבריכם וקרוביכם שהיו כאן? למרות זאת החלטתי לכתוב. בא לי לשתף אתכם בחוויות האישיות שלי, בתובנות שלי ובתגליות שלי בעיר שלעולם לא הולכת לישון, העיר שלא משנה כמה פעמים היית בה וכמה שנים אתה חי בה – לא תפסיק להפתיע, לחדש ולרגש.
הקשר הישראלי
לפני שנסעתי לניו יורק, סיפרתי לחברי בפלמה על "הקשר הישראלי". אני מניחה שאנחנו די מורגלים ומקבלים כמובן מאליו את הערבות ההדדית הלא ברורה הזו שקיימת בין ישראלים בחו"ל, את הגעגועים של כולנו לארצנו הקטנטונת על כל ריחותיה, טעמיה ובעיותיה, והצורך שלנו לשמור על התרבות והשפה שלנו בדרכים שונות ומשונות. למען האמת – אפילו אני המעטתי בערכו של הקשר הזה... מעבר לעזרה שקיבלתי מחברי משכבר הימים (ע"ע), מצאתי שברחוב סנט מרקס שבאיסט וילג' יש חנות שקוראים לה Holy Land שבה מוכרים רק תוצרת הארץ (גבינות של תנובה, ארטיקים של שטראוס, אבקות מרק של תלמה ואוסם, מהדורות מקומיות של כל העיתונים היומיים הישראליים ועוד כנה וכהנה), בתי קפה ומסעדות שמעבר לכך שהם מתהדרים בשמות ישראליים (כמו – קפה יפה, או קפה הדר) מגישים מנות על טהרת המטבח הישראלי (עד כמה שיש דבר כזה – מטבח ישראלי (-: ), מודעות דרושים לישראלים בלבד ואפילו שירותי ליווי אקסקלוסיביים – בעברית! נכון שבניו יורק יש ערב רב של תרבויות ועמים, אבל אני בטוחה ששיחה כזאת יכולה להיות רק בין שני ישראלים (או ישראליות במקרה זה), ולא בין שני סינים, הודים, מקסיקנים או כל עם אחר:
א:איך קוראים לבעלך?
ב: חנן
א: מאיפה הוא בארץ?
ב: מנתניה
א: באיזה תיכון הוא למד?
ב: באורט ליבוביץ'. ואת?
א: בשרת. הוא בגילי?
ב: כן
ואחרי שעה כשאני פוגשת את חנן אני מגלה שהיינו ביחד בחבר'ה בתיכון...
חברים משכבר הימים
תמיד כשנוסעים לניו יורק מתחילים לחפש מתחת לשטיח, בארגזים הישנים ובמגירות המוח, את כל האנשים שאנחנו מכירים בעיר. במרוץ אחר מיטה בחינם בעיר, פתאום עולות באוב מערכות יחסים נשכחות או קרובים-רחוקים הזויים, כגון: חבר של חברים, חברה של סבא וסבתא מההכשרה ("כשלון" התנועה הקיבוצית...), בני דודים מדרגה שלישית ורביעית או סתם שכן של בן של אחות של חברה מהצבא... לשמחתי, הפעם נסעתי לחברה אמיתית, כזאת שאני בקשר רציף איתה. מאיה עודדה אותי לבוא לניו יורק עוד מימי בסנט מרטין ופלמה, ובימים הראשונים בעיר התארחתי אצלה ואצל בעלה - בועז. מאיה ובועז פתחו בפני את ביתם, עזרתם ותמיכתם ברצון טוב ואהבה גדולה, ועל כך אני מודה להם מקרב ליבי. מעבר לכך, רק מפרסום שורה בסטטוס שלי בפייסבוק על נסיעתי המתוכננת לניו יורק, מיד קפצו עלי כמה חברי פייסבוק מתקופות שונות בחיי, שהציעו לי ליצור עימם קשר כשאגיע לעיר. כך פגשתי כאן את קרוליין וארז שלמדו איתי במרכז הבינתחומי ועזרו לי גם הם מי באירוח ומי בעזרה בחיפוש עבודה ודירה. מעבר לכך תרמו לי קרוביי ומכרי עוד כמה קשרים פוטנציאליים: גילית – חברה של אחותי, ג'סיקה – חברה של הגר המורה שלי ליוגה, ואביבה – בת דודה שניה של אמא שלי (שראיתי בפעם האחרונה בגיל 9...). כולם, בלי יוצא מהכלל, קיבלו אותי ברוחב לב ומהווים את הרשת החברתית הראשונה שלי בעיר. פשוט תענוג!
המירוץ לדירה
במסגרת חיפושי אחרי דירה בחודש האחרון הכרתי את מירב, סטודנטית לתואר שני ברפואה סינית וכתבת התרבות של "ידיעות אמריקה", שחיה בעיר כבר 7 שנים. לאחר חיפושים רבים מצאנו דירה חמודה בברוקלין, ממש בלוק מ-Prospect Park, חצי בלוק מה-Subway וכבר חשבנו שבא לציון גואל. אך שוד ושבר... יומיים לאחר החתימה על החוזה והעברת הכסף למתווכת – חזרו בהם בעלי הבית מהתחייבויותיהם לשפץ את הדירה לצרכינו, ועקב כך החלטנו לבטל את החוזה. במשך יומיים עוד ניסינו למצוא דירה חלופית – אך חיפושינו העלו חרס. לצערנו הרב נאלצנו לוותר לעת עתה על חלום המגורים המשותפים, ואני פניתי לחיפוש דירה בשביל עצמי. לשמחתי הרבה מצאתי לי דירה ב-Sublet לחודשיים ברחוב 90 מערב, בלוק מהסנטרל פארק. שותפי לדירה הם שני סטודנטים עסוקים למוסיקה בג'וליארד, והמקום שמצאתי לי יתן לי את השקט הנפשי להבין מי אני, מה אני ולאן אני הולכת בעיר המשוגעת והמשגעת הזו...
תרבות ואומנות
אחד הדברים המדהימים בניו יורק הוא המבחר העצום של תערוכות ואירועי תרבות. מה שמדהים אף יותר הוא הכמות הגדולה של תרבות חינמית. כך למשל במהלך יוני ויולי חולקו כרטיסים חינם להצגה "הלילה ה-12" במסגרת פרוייקט Shakespeare in the Park (לצערי פספסנו את זה...), למוזיאונים רבים (ביניהם ה-Metropolitan Museum וה-Brooklyn Museum) אפשר להכנס ע"י מתן תרומה סמלית בלבד על פי שיקול דעתו של המבקר, אותו נוהל מתקיים גם בבית ספר ליוגה שנקרא Yoga For the People, הפקות מופעי מחול ומוסיקה המתקיימים בפארקים השונים, וכמובן כל הופעות אומני הרחוב בסנטרל פארק, בתחנות וקרונות ה-Subway וקרנות הרחוב.
יוגה
זוכרים שסיפרתי בפוסט הקודם שבאג'נדה שלי לעשות קורס מדריכים ליוגה? ובכן עד שאני אוכל להרשות לעצמי את עלות הקורס, החלטתי להיות סטודנטית חופשית... כל בית ספר ליוגה שמכבד את עצמו נותן שיעור היכרות חינם. מעבר לכך שהמדיניות הזו מקלה עלי בימים אלה של ניסיון לחסוך כל גרוש, היא גם מאפשרת לי להתנסות בסוגים שונים של יוגה ולראות גישות שונות של מורים שונים. פשוט מרתק!
אחת ההתנסויות המעניינות ביותר היתה במרכז ליוגה שב-Ave. B באיסט וילג'. המרכז הזה הוא למעשה אשרם שהוקם על ידי גורו הודי שאסף סביבו קבוצה של מאמינים בהודו, בישראל ובעוד כמה מקומות בעולם, בא איתם לניו יורק בשביל להפיץ את הבשורה. רבים מהחברים באשרם הם ישראלים, ואנחנו השתתפנו בשיעור עם מורה בשם קשובה (Keshova). אל תטעו בשם... הוא גם ישראלי... השיעור היה מרתק, מאתגר ורוחני במיוחד, אבל מפעם לפעם התחשק לי לפרוץ בצחוק – אומנם אנחנו בשיעור יוגה, אבל המורה נשמע לי לעיתים קרובות כמו קרמבו מ"מבצע סבתא". משהו בסגנון של: ליסטן (listen), אקטואלי (actually) ועוד פנינים שכאלה... בכל מקרה – מומלץ בחום: http://www.ramakrishnananda.com/
המיתון
המיתון, או ה-Recession כמו שקוראים לזה פה, הכה את רחובות ניו יורק ללא רחם. אנשים רבים איבדו את מקום עבודתם, את דירותיהם או שמשכורתם קוצצה. תוצרי הלוואי הם: ירידה בערך הדירות למכירה, ירידה במחירי השכרות דירות היוקרה ועליה במחירי השכרות דירות 1-3 חדרים עקב מעבר של אנשים לדירות קטנות יותר, סיילים מטורפים ברוב החנויות על כל סוגי הסחורות (אני נהנית כמובן מהסיילים על הבגדים (-: ) וארוחות במחירי מיתון בכל רשתות המזון המהיר. אם יש לכם כסף – זה הזמן לבוא לעיר!
עבודה
ועכשיו קריאה לעזרה... הבלוג שלי נשלח בתפוצת נאטו, לאנשים שאני מכירה יותר או פחות, ואני יודעת שאנשים גם מוצאים אותו סתם באינטרנט. אני פונה אל הלב שלכם... אני מחפשת עבודה בניו יורק. לשמחתי אני מצויידת באזרחות אמריקאית, תואר ראשון במנהל עסקים וניסיון חיים עשיר, אבל למצוא עבודה בשוק שכזה – קשה מאוד. אני מחפשת עבודה בניהול פרויקטים או ניהול תפעולי, כאשר מעניין אותי במיוחד להכנס לתחום התרבות, האומנות, החינוך ומוסדות ללא כוונת רווח. אשמח אם כל אחד ינסה למצוא בבוידעם כל קשר אפשרי שיש לו בעיר (כבר אמרנו שיש פה מלא ישראלים וכולם מכירים את כולם...) כדי שאוכל למצוא עבודה במהרה. למרות האמור לעיל, כרגע אני מוכנה גם לעשות משהו במשרה חלקית או לתקופה זמנית, בשביל שאני אוכל להתחיל לנשום עמוק בלי לחטוף שוק בכל פעם שאני בודקת את חשבון הבנק שלי...
וכהרגלי בקודש, לינק לתמונות מניו יורק:
http://picasaweb.google.com/nitzantzan/NewYorkJuly2009?authkey=Gv1sRgCI263NSQltTfuAE#
להשתמע!

פוסט שמיני, או: להתראות פלמה דה מיורק – שלום ניו יורק ניו יורק!

כולם כותבים ושואלים ומתעניינים מה קורה איתי, איפה אני והאם השמועות שמתרוצצות עלי נכונות. סוף סוף מצאתי כמה רגעים כדי לשתף אתכם.
לפני כשבועיים, למרות הפוסט המפוצץ הקודם, התחיל לכרסם בי חשש. בהתחלה זה היה חשש, אחר כך זה היה משהו שקשור באגו, ובהמשך זה הפך להיות חלק ממני. זה קרה אחרי שיעור יוגה שעשיתי פה עם מורה מדהימה בשם ננדה. בתחילת השיעור ננדה הזכירה עיקרון חשוב ביוגה: עלינו להתמיד לעשות את התרגיל כל עוד גופנו מסוגל לעמוד במאמץ. ברגע שמרגישים שהאגו משתלט, והוא זה שמתמיד בתרגיל למרות שלגוף כואב – יש להפסיק את התרגיל ולנוח. שכשהאגו משתלט על היכולת הפיזית – הגוף ניזוק. פתאום הבנתי שזה בדיוק מה שקורה לי. האגו שלי – הרצון וההתמדה שלי במציאת עבודה בתחום קשה בשנה קשה – מתחיל להכאיב לגוף ולגרום לו נזק. נזק כלכלי, נזק נפשי וגם נזק פיזי (ע"ע הנקע מהפוסט הקודם).
אני לא אלאה אתכם בכל התהליך הארוך שעברתי, אני אסכם בזה שבסופו של דבר, אחרי 3 שבועות של מחשבות והתלבטויות הבנתי שאני צריכה ללכת הלאה. השייט הוא תחביב. היה נחמד אם הייתי יכולה לעסוק בזה, אבל זאת בוודאי לא השנה להכנס לתחום. המיתון העמוק גרם לבעלי סירות רבות למכור את סירותיהם, לא להפליג השנה או לצמצם צוותים. מצד שני – יש היצע רב של אנשי צוות (שהצטמצם משמעותית מאז שהגעתי בגלל שלאנשים פשוט נגמר הכסף אז הם חזרו הביתה), ואין מספיק עבודות לכולם. וכן. כנראה שזה גם קשור למזל. ועוד אבסורד – הסיבה שבחרתי מלכתחילה לחפש עבודה בתחום היתה התשוקה שלי לחיות שנה בים. בפועל – מאז עזבתי את הארץ לפני יותר משלושה חודשים יצא לי להפליג רק פעמיים לכמה שעות, וזה היה מזמן. אני – שבאתי מ-3 הפלגות בשבוע! בלי ים!
לאור כל האמור לעיל, ומאחר ואני בן אדם רציונלי שמנסה לנווט את חייו מעבר למזל ולאשליות, החלטתי ללכת הלאה.
היוגה הזכירה לי מי אני ומה אני ובמה אני צריכה להתמקד. אחד מהדברים שהחלטתי שאני רוצה לעשות הוא קורס מורים ליוגה. מעבר ללימוד העצמי הבלתי פוסק, תמיד מקבלים גם את הסיפוק בללמד אחרים. מצד שני – צריך גם להתפרנס... אז החלטתי לנסוע למקום בו הכל אפשרי, ולהפוך לחלק מזה (I want to be a part of it!) – תשלימו לבד (טוב, New York, New York).
הלאה – לניו יורק! תמיד חלמתי לגור בעיר הגדולה, והנה הנסיבות סידרו לי טיימינג טוב לנסוע לשם. בהתחלה אני אשהה אצל חברתי מאיה שחיה בעיר עם בעלה, ובהמשך אני מקווה למצוא דירה ועבודה. נכון, גם בניו יורק יש מיתון, אבל אני לא בררנית ולא מוגבלת. אני מוכנה לעבוד בכל עבודה שתתן לי הכנסה. זה יכול להיות בארומה אספרסו בר, בדוגי סיטר, בחברת הייטק או במכון כושר. אני לא מפחדת מעבודה קשה, ואיך שרק נכנסה לי המחשבה על ניו יורק לראש – מיד קפצו עלי כל החברים והמשפחה עם כל מיני קשרים שיש להם שם. מה גם שהבטחתי לשמור על קשר עם חברים אמריקאים מעולם השייט, ולא נראה לי שאני אחמיץ נסיעה לאיזה הפלגת סופשבוע מרעננת :-)
בקיצור, אני כולי נרגשת בציפייה, וממשיכה – ניצן מסביב לעולם! בים, באויר וביבשה!
הפוסט קצר אבל קולע. מבטיחה לעדכן בהמשך...
מצ"ב קישור לתמונות אחרונות מפלמה:
http://picasaweb.google.com/nitzantzan/PalmaDeMallorcaJune2009?authkey=Gv1sRgCNDwgJyWiuWwGw#

26/5/2009 פוסט שביעי, או: פלמה דה מיורקה – כל ההתחלות קשות – קצת קשה אז נשברים?

הגעתי לפלמה דה מיורקה לפני 11 יום. אני חייבת לציין שאחרי ששהיתי בסנט מרטין וראיתי איזה אי קריבי אחד או שניים, שלא לדבר על איים יוונים שראיתי למכביר, ציפיתי שגם פלמה תהיה אי קטן שאנשים בו מעט... קצת תפאורה למגה יאכטס, מסעדות, מלונות, כמה חנויות יפות – אבל בהחלט לא ציפיתי לראות את מה שראיתי פה. מסתבר שפלמה דה מיורקה – בירת האיים הבלאריים הספרדיים – היא אי אירופאי לחלוטין, עם עיר עתיקה שמזכירה יותר מכל את איטליה (בחיים לא הייתי בספרד, אבל אני מניחה שזה גם דומה לספרד), קתדרלה מפוארת, ארמונות ענקיים, כיכרות ושדרות מלאים בגינון ומזרקות מכל הבא ליד, חנויות של מיטב מותגי האופנה האירופאים, חנויות פרחים יפהפיות ומרינה – אח – איזה מרינה! 4 קילומטרים של מזחים שלאורכם מצטופפות מאות, איזה מאות – אלפי סירות בגדלים שונים, מדגמים שונים המשרתות טעמים שונים. בימים הראשונים (מה לעשות, שוב הגעתי בסוף שבוע...) רק שוטטתי לי ברחבי העיר מתמוגגת מהמראות המרתקים, הנופים המרהיבים והריחות המגוונים שפה. לכל מסעדה – הריח שלה, שלא לדבר על השוק העשיר של סנטה קטלינה, ועל רציף הדייגים שנמצא בין כל המרינות הגדולות. לצערי, מרוב התרגשות באחד הימים פסעתי לי לאורך החומה העתיקה של העיר, ומרוב השתאות מנוף היאכטות ורוח הים המנשבת – לא שמתי לב ונפלתי משתי מדרגות קטנות וחצופות שנקרו בדרכי. כרגיל – נקעתי את הרגל. באותו יום – הושבתה לי השמחה. הנפילה קרתה לפנות הצהריים, ועד לשעות הלילה הייתי עסוקה בלרחם על עצמי ולבכות. איפה ההורים שלי כשאני צריכה אותם? איפה החברים שלי כשאני צריכה אותם? מה חשבתי לעצמי כשנסעתי לי לבד לחפש עבודה בחו"ל? איך אני אמורה למצוא עבודה כשאני רק נפצעת כל הזמן? מה יהיה איתי?

(תשמעו, מעכשיו הפוסט הופך לפחות חוויתי. הוא יותר מוכוון מטרה. אני מדברת יותר אל עצמי מאשר מספרת לכם חוויות מסעירות. ככה אני מספרת לכם מה באמת עובר עלי. למי שקצת כבד עליו – מוזמן לעבור הלאה. למי שזה מתאים – אולי תמצאו בפוסט הזה גם קצת השראה...)

בימים האחרונים אני עוברת איזשהו שינוי עם עצמי. ברור היה לי שהשנה הזו עוסקת בי בלבד, ובדרך שלי להתמודד עם עצמי מול העולם. אני שמחה עם עצמי על ההחלטה, אבל ההחלטה הזאת גוררת אחריה גם כמה קשיים – חלקם מובנים מאליהם, וחלקם לא צפויים. ברור שאני אתגעגע הביתה – למשפחה, לחברים, וכן – גם קצת לאטרף של החיים בארץ (אתם יודעים מה? בימינו עם האינטרנט – אני נזכרת מידי בוקר באטרף של הארץ כשאני פותחת את דף הבית שלי ב-YNET – ולזה אני פחות ופחות מתגעגעת). הקשיים הלא צפויים הם: העובדה שכבר חודשיים אין לי עבודה, הכסף אוזל לי, אני מגלה שלמרות שאני מגדירה את עצמי טיפוס חברותי – הרבה פעמים לא בא לי להיות חברותית, בטח לא עם החברה שמוצעת לי, וכמובן הפציעות שלי.
לציון חודשיים מאז יצאתי למסע, החלטתי לעשות עם עצמי מעין סיכום ביניים. בואו נראה למה לא מצאתי עבודה עד עכשיו:
לכל מקום חדש שמגיעים לוקח זמן להתרגל ולהכיר – מקום לינה, חברים, קשרים, הסביבה המיידית, הבר המקומי, חברות ההשמה, איך והיכן עושים Dockwalking (גם אם כתוב שאסור :-)).
העיתוי – לקריביים הגעתי בסוף העונה. לפלמה הגעתי לפני שהעונה התחילה בים התיכון. שני העיתויים מקשים על מציאת העבודה.
המיתון – כמו בכל העולם גם בעולם השיט מורגש המיתון. החל מהעובדה שאנשי הצוות לא נוטים לעבור מעבודה לעבודה כפי שהם נוהגים בימים כתיקונם, עובר דרך העובדה שבעלי יאכטות רבים צמצמו בכמות המשרות על הסירה והשאירו צוותי שלד בלבד (או פשוט לא גייסו מחליפים לאחר שאנשי "השמנת" עזבו) וכלה בעובדה שפה בפלמה רואים בבירור כמויות של יאכטות סגורות ואטומות – חלקן אפילו לא במים – ממתינות שלבעליהן יבואו ימים טובים יותר, והם יחזרו להפליג עליהן כבעבר.
Qualifications – חבר'ה, לא משנה מה יגידו לנו על רישיון השיט הישראלי – בחו"ל הוא לא שווה הרבה. מה גם, שגם אחרונת הכובסות על סיפון יאכטת פאר צריכה לעמוד בתקן שנקרא STCW 95. הגעתי לקריביים בלי התקן הזה, ונאלצתי לבזבז 10 ימים יקרים של סוף העונה על מעבר מאנטיגה לסנט מרטין וביצוע הקורס. חוצמזה – לכל משרת Deckhand פשוט ביותר מבקשים שתהיה לפחות Yacht master Offshore – תעודות שמוכרות פה הן של ה-RYA (Royal Yachting Association) או ה-IYT (International Yacht Training) בלבד! פגשתי פה בפלמה בחור ישראלי שמסתובב עם חברה שלו עוד מהקריביים כבר מנובמבר, ולמרות שבארץ הוא היה מדריך שייט (אולי בגלל שזה היה בשיא-גל... סתם, צוחקת J), אחרי חצי שנה הוא החליט לעשות את ה-Yacht master של ה-RYA כי רק ככה הם כזוג יוכלו להשיג עבודה של צוות על יאכטה "קטנה" (50-70 פיט) של צ'רטרים, או אפילו כ-Deckhand או Mate על מגה יאכט.
הלאומיות שלי: תופתעו לגלות שלא הלאומיות הישראלית עשתה לי בעיות הפעם. דווקא זו האמריקאית... שתי הזדמנויות עבודה חמקו לי מבין האצבעות רק בגלל שחברת הביטוח של הסירה לא מוכנה לבטח אזרחים אמריקאים. אני מניחה שאם הייתי ישראלית היו לי בעיות אחרות... אבל הנה עוד מכשול!
בסנט מרטין נפצעתי ברגל ימין (דרכתי על בורג חלוד ונהיה לי זיהום בכף הרגל) ובפלמה נקעתי את רגל שמאל שלושה ימים אחרי שהגעתי. מיותר לציין שמלבד מפח הנפש והגוף בעת הפציעה – איבדתי זמן רב בעת ההחלמה מהפציעות הללו.
חששות שלי מחוויות חדשות: קיבלתי שתי הצעות עבודה שדחיתי על הסף בתירוץ של לוח זמנים צפוף – שתי ההצעות התקבלו בערב שלפני היציאה לחציית האוקיינוס. בינינו, הדברים שבעצם הדאיגו אותי יותר מכל היו: לצאת למסע כל כך ארוך בלב ים עם סקיפר וצוות שאני לא מכירה, איך אני אהיה מנותקת מהעולם במשך 4 שבועות, מה אני אוכל (לא אני עושה את הקניות), וזה עוד לפני שהזכרנו את החשש הטבעי מהסכנות האפשריות שבדרך...
להלן סיבות למה אני כן צריכה למצוא עבודה:
כי אני לא מוותרת – תקראו לזה עקבית, תקראו לזה נחושה, עקשנית או מה לא. הגעתי כל כך רחוק ועבר כל כך הרבה זמן – אני בטח לא מתכוונת להכנע עכשיו. היה פה בחור אנגלי שהגיע לפני שבועיים לחפש פה עבודה בתור מכונאי – אחרי שבמשך שבועיים הוא הטיף לכולם מהידע והניסיון העשירים שלו (מזכירה לכם – שבועיים בסצנה! לפני כן לא היה בעולם השיט בכלל!) – הוא ברח עם הזנב מקופל בין הרגליים בלי אפילו לומר שלום כמו שצריך, שלא לומר – לטרוח לעדכן את חברות ההשמה שהוא הלך.
בהמשך לסעיף הקודם – רכשתי לעצמי כבר מספיק ידע, קשרים וניסיון בחיפוש עבודה בשביל להבין מה ואיך עושים פה. עכשיו אני רק צריכה להשתמש בהכל ולמצוא!
כסף – העניין הכספי הופך להיות עניין קיומי. אני משתמשת ביורואים האחרונים שלי, ועוד מעט כבר לא יהיה לי כסף לממן את השהות שלי. אני חייבת למצוא עבודה – אפילו Day work כדי שאוכל להתחיל לשלם את החשבונות שלי. והפעם על אמת!
ניסיון – אמנם אין לי הרבה ניסיון, אבל יש לי בהחלט הרבה יותר ניסיון משל רוב האנשים שמגיעים לפה ל-Entry level positions.
הלאומיות שלי: הצד השני של המטבע... על סירות אמריקאיות תמיד יעדיפו אנשי צוות שהם אזרחים אמריקאים, אבל גם על סירות הדגל האדום (דגל אנגליה) – במקרה בו אין הגבלה של הביטוח (ע"ע – סיבות למה לא הצלחתי למצוא עבודה...) יעדיפו איש צוות שאין לו בעיה להכנס לארה"ב.
כי אני טובה! אני אינטליגנטית, אחראית, יש לי תפיסה מהירה ואני חרוצה. אני חושבת שאלה תכונות שברגע שמעסיק פוטנציאלי ייחשף אליהן – הוא לא ירצה לתת לי לעזוב!
כי אני חושבת חיובי – בחיי! אתם לא יודעים כמה קשה אני עובדת על זה, ואני מודה שיש ימים שבהם אני עם הראש באדמה (ע"ע הימים בהם נפצעתי...). אבל רוב הזמן אני מחייכת לעולם, ומאמינה שמשהו טוב יגיע ממש בקרוב.
כי אני לא רוצה וגם אין לי למה לחזור לארץ – הסעיף הזה הוא הבהרה ביני לבין עצמי וגם ביני לבין האנשים הקרובים אלי שנשארו בארץ. עברה עלי תקופה לא קלה בחודשים האחרונים. אני לא הולכת ונהיית צעירה, נאלצתי להתמודד עם סגירת עסק, פרידה מאמא שלי שעברה לחיות בארה"ב, הרצון המתמיד שלי להשתחרר מהתלות הכלכלית והנפשית שלי באבא שלי, הבדידות שלי (לא היה לי בן זוג כבר שנים), ובתוך כל זה איבדתי את הכיוון שלי בעולם. שכחתי מי אני ומה אני רוצה באמת לעשות עם החיים שלי. החלטתי לקחת את השנה הזאת כדי למצוא את עצמי. השייט הוא כלי – אבל הוא לא המטרה. חשוב לא לבלבל בין הדברים. על מנת להבטיח שאני אעשה את החושבים הזה בצורה הטובה ביותר, התנתקתי מכל הנכסים הפיזיים שהיו לי בארץ (עבודה, דירה, רכב). לפיכך, חזרה מוקדמת לארץ לא תהיה מבחינתי הודאה שנכשלתי במשימה למצוא עבודה בעולם השייט. מדובר במשהו הרבה יותר עמוק מזה, וכרגע אני עדיין לא מוכנה להודות בזה שסיימתי לעבוד עם עצמי על עצמי.
כי אני רוצה! זה נשמע אולי ילדותי ומצחיק, אבל תמיד יהיו מסביבנו מצליחנים, וזה לא משנה אם זה קיץ או חורף, מיתון או שגשוג – העובדה שיש אנשים שמצליחים, נעוצה בזה שהם בתוך תוכם באמת רוצים. רוצים להצליח במשימה שלהם יותר מכל דבר אחר. והרצון הזה הוא מה שמביא אותם להצלחה. אני חווה כרגע את אחת התקופות הבודדות בחיי של רצון עז שכזה!
לסיכום: בסופו של דבר... רוב הסיבות של למה לא הצלחתי הן אובייקטיביות. אני לא בחרתי בסיבות הללו. הן נסיבות קיומיות. אבל מקריאה של הסיבות למה אני כן הולכת להצליח למצוא עבודה בתוך זמן קצר – אני מבינה שהכל סובייקטיבי. הכל תלוי בי, במי שאני ובאיכויות שאני צריכה לדאוג להפיץ סביבי. שיראו מה זה!
מוזמנים להגיב!
מצ"ב קישור לתמונות:
http://picasaweb.google.com/nitzantzan/PalmaDeMallorcaMay2009?authkey=Gv1sRgCJLAw9az16nEGg#

פוסט שישי, או: סנט מרטין – אפילוג ו... גם אני ראיתי את דפש מוד!

אני עוזבת את סנט מרטין אחרי כמעט 7 שבועות שביליתי פה. היה מרתק, מפתיע, מפליא, מלמד, מאתגר ומבגר. כל כך הרבה דברים קרו לי במהלך 7 השבועות שביליתי פה, ברובם כבר שיתפתי אתכם.
הגעתי לפה עם מטרה מאוד ברורה: לצאת מפה על יאכטה, דרך הים. בשביל זה באתי. אבל למדתי שלפעמים, למרות התוכניות והשאיפות שלי – המציאות באה ומראה לי איך אפשר גם אחרת...
במהלך השבועות האחרונים קיבלתי הצעות בודדות לעבודה. הצעות אלה הגיעו בעיתויים לא מוצלחים, על סירות או עם סקיפרים שלא יכולתי לסמוך עליהם או שלא לקחו אותי בשל חוסר ניסיוני. משיחות שערכתי עם אנשים רבים פה, מקומיים שחיים מעונה לעונה ואנשי צוות של סירות אחרות עלתה שוב ושוב התמונה העגומה של המצב הכלכלי שנתן כאן את אותותיו העונה. הרבה סירות לקחו הפסקה, אלה שלא – קיצצו במשרות, כך שאם פעם היו מוציאים לחצייה צוות של 8 אנשים – היום כבר יוצאים רק 6 אנשים (רצוי 2 ללא תשלום...), בקיצור – לכולם היתה עונה עגומה. בשילוב עם זה שהגעתי בסוף העונה אחרי שרוב הסירות כבר עזבו – מציאת עבודה כאן הפכה למשימה בלתי אפשרית. כבר הגעתי למצב שאני מוכנה לצאת מפה על סירה ללא תשלום, רק לצאת כבר... אבל גם זה לא קרה.
למרות זאת, בשבוע שעבר כבר ממש דמיינתי את עצמי עוזבת את סנט מרטין על סירה. קיבלתי טלפון מחבר שפגש סקיפר שחיפש צוות לעשות דליברי מסנט מרטין לניופורט – רוד איילנד (בארה"ב) דרך ברמודה. מיהרתי לפגוש את הבחור – אנגלי חמוד בשם ג'ון, שהוא וחברה שלו האנה עובדים על מפרשית 63 פיט יפהפיה בשם דולצינאה. זאת היתה אהבה ממבט ראשון משני הצדדים J מסתבר שלג'ון היו 2 חברות ישראליות והוא חושב שהבחורות הישראליות הן הבחורות הכי חזקות בעולם (צודק!), ולא היה שמח ממנו למצוא אשת צוות ישראלית עם אזרחות אמריקאית. למי שלא יודע, אנשי צוות שעובדים על סירה, אפילו אם הם עושים רק דליברי לארה"ב, צריכים להחזיק בויזת B1,B2 שזאת ויזת עבודה בארה"ב או בדרכון אמריקאי. מאחר והמשרה שג'ון הציע היתה ללא תשלום (אך כן כללה כרטיס טיסה חזרה לסנט מרטין או שווה ערך כספי ליעד אחר), לקחתי לי יום-יומיים לחשוב על ההצעה, אבל אז הבנתי שעבודה בתשלום כנראה כבר לא תגיע. ביום שישי האחרון אישרתי לג'ון את הצטרפותי לדליברי, ג'ון התייעץ עם הבעלים של הסירה וחזר אלי באותו יום ואישר שאכן יוצאים ביום שלישי-רביעי השבוע. שמחתי על כך שלפחות נותרו לי כמה ימים לעשות סידורים כמו שצריך, להפרד מהחברים שעשיתי פה ומרג'י (החבר שלי שחי פה). כמובן שברגע שג'ון אישר את היציאה – הפסקתי לחפש עבודה – בתשלום או לא בתשלום.
לצערי ביום שני בצהריים ג'ון התקשר וביטל אותי. מסתבר ששני היתרונות שעמדו לטובתי הפכו לשתי המכשלות העיקריות שעמדו ביני לבין המשרה הנחשקת: ראשית, לחברות ביטוח רבות יש מדיניות שלא מאפשרת לבטח אנשי צוות בעלי דרכון אמריקאי, כי האמריקאים ידועים כתובעים הגדולים ביותר של חברות הביטוח. חברת הביטוח של דולצינאה, שמפליגה תחת דגל בריטי הגבילה העסקת עובדים בעלי אזרחות אמריקאית אך לא הגבילה השטת אורחים אמריקאים על הסיפון. לצערי, הסנקציה הנוספת של הביטוח נגעה לעובדה שמותר לעשות דליברי על הסירה עם 3 אנשים בלבד על הסיפון (כולל הסקיפר). מאחר ואיש הצוות הרביעי שגוייס לדליברי היה גם אמריקאי, הוא זה שנבחר מבין שנינו להיות הנוסע השלישי על הסיפון, וזאת כי ג'ון חשב שיהיה לו יותר קל לתפעל את הסירה עם עוד גבר בצוות (מזכירה שמלכתחילה הם היו רק הוא והאנה). מסתבר שלא תמיד שווה להיות בחורה ישראלית ועוד עם אזרחות אמריקאית )-:
אחרי חצי שעה של הלם החלטתי להפסיק לחכות למשהו שיקרה לי. הזכרתי לעצמי שאחת המטרות הגדולות ביותר שהצבתי לעצמי במסע הזה היתה לעשות הכל כדי להנות, וזה כולל לדעת להיחלץ מאכזבה בדרך הטובה ביותר עם חיוך. יצאתי לסיבוב אחרון בכל מרינות סנט מרטין וראיתי שכבר לא נותרו פה כלל סירות. התישבתי על האינטרנט וחיפשתי טיסה לאירופה. כבר לפני כ-10 ימים החלטתי שאם אני לא אמצא עבודה תוך זמן קצר אני אטוס לפלמה דה מיורקה שבספרד, יעד אליו המליצו לי להגיע בכדי למצוא את העבודה הבאה. מאז שהתקבלה ההחלטה חיפשתי כרטיסי טיסה ומצאתי שכרטיס טיסה חד כיווני שרק יביא אותי לאיזשהו יעד באירופה שמשם אני אקח טיסה לפלמה – לא עולה פחות מ-1,000$. באותו יום שהתחיל באכזבה, כמו במטה קסמים, וכמו כדי לתת לי סימן שהחלטתי נכון לצאת מהעניין עם חיוך – מצאתי טיסה אחת בודדה למדריד בתאריך מסויים שעלתה לי רק 400$! משם הדברים זרמו: הזמנת טיסת ההמשך לפלמה, מציאת חדר במרכז העיר וקבלת טיפים וקשרים ממכרים.
ומה עם דפש מוד אתם שואלים? הטיסה שלי למדריד עברה דרך ניוארק. בעוד אני ממתינה בתור לבדיקת הדרכונים אני רואה פרצופים מוכרים. מסתבר שבאותו זמן שנחתה הטיסה שלי נחתה גם טיסה מאתונה שממנה ירדו דייויד גהאן ואשתו. יצא שעמדנו ביחד בתור לבדיקת הדרכונים, ואחר כך גם בהמתנה למזוודות. אמנם לא ראיתי את דפש מוד בהופעה, אבל מה שבטוח ראיתי את דיוויד גהאן יותר מקרוב ממה שרובכם ראיתם אותם כשהם הופיעו על הבמה באצטדיון רמת גן. עדיצ'ו – ד"ש (-;
מצ"ב לינק לתמונות מהימים האחרונים בסנט מרטין. מחכה כבר לכתוב את הפוסט הבא מפלמה דה מיורקה (-:
http://picasaweb.google.com/nitzantzan/LastDaysInStMaarten?authkey=Gv1sRgCPfc6-zDhYzNSw#
מוזמנים להגיב!

פוסט חמישי, או: א-ב של סנט מרטין

כפי שאתם רואים... אני עדיין פה. המצב לא מזהיר במיוחד, אין עבודה! פשוט אין! לשמחתי מצאתי עבודה ל-3 ימים – עזרה בניקיון לזוג שמחזיק יאכטה כבית חורף. הזוג החביב הזה (אמריקאים-יהודים מניו יורק) עומדים לחזור הביתה בסוף השבוע ומצאו את המודעה שלי "מחפשת עבודה", התקשרו, וכך הפכתי למנקה להשכיר... לא נורא. העיקר הכסף והמצב רוח :-)
אחרוני אנשי הצוות נטולי המשרות שעוד נותרו פה (ואני ביניהם), מחכים לסירות האחרונות שעוד טרם יצאו לחציית האוקיינוס, שאמורות להגיע מאנטיגה אחרי שהשתתפו שם בתחרויות. מסתבר שסנט מרטין מהווה תחנה בדרך להרבה מהסירות, שכן ההצטיידות פה זולה יותר מאשר באנטיגה.
מה שכן, אני מנסה לחיות כמו שמארי אנטואנט ציוותה. אין לי לחם, אז אני אוכלת עוגות (-; אני סוגרת פה חודש על האי ומכירה אותו מכל הצדדים והכיוונים. רציתי לשתף אתכם בכמה מפינות החמד, הביטויים והחוויות שאפשר למצוא פה על האי.
להלן: א-ב של סנט מרטין
א-אוכל – על האי יש מבחר עצום של מסעדות לכל חיך. החל במקדונלד'ס וברגר קינג, דרך בתי קפה חביבים שמגישים בייגל ומאפים צרפתיים ועד למסעדות יוקרה שמגישות מאכלי גורמה: סטייקים, לובסטרים, דגים, מאכלי ים, איטלקי, ספרדי, אמריקאי, הולנדי, וייטנאמי, מרוקאי והכי הכי הרבה – סיני! אני חושבת שיש פה את היחס הגדול ביותר בעולם של תושבים/מסעדות סיניות. יש על האי משהו כמו 75,000 תושבים (באופן רשמי, בצד הצרפתי וההולנדי ביחד!), ואני במו עיני ראיתי לפחות, אבל לפחות 500 מסעדות סיניות!
ב- בית ספר לשיט – Maritime School of the West Indies – בית הספר לשייט היחיד בכל האיים הקאריביים. כאן ניתן לעשות כל הסמכה שרק לא תעלה על דעתכם – החל בקורסי STCW 95, VHF, רשיון נהיגה על דינגי וכלה בהסמכות לקפטן בדרגות הגבוהות ביותר. מדובר בהסמכות של ה-IYT (International Yacht master Training) שהן המקובלות בעולם השייט הבינלאומי (לצד ה-RYA – Royal Yacht Association). יתרונות: מיקום, מיטב המורים, ניתן להשיג הסמכות בזמן קצר. חסרונות: יקר ביותר, ולפעמים – בשביל לתקתק עניינים לא תמיד יקפידו על מקצועיות...
ג- גואבה ברי – המשקה הלאומי הוא ה-Guavaberry Rum שכל קשר בינו לבין גויאבה מקרי לחלוטין... מסתבר שיש פרי יער בשם הזה וממנו מפיקים את הרום המיוחד הזה.
ד-דרכים – הדרכים פה צרות ביותר, כבישים ארוכים ומפותלים שעוברים בין הישובים, לאורך החוף, במעלה ההרים או במורדות הצוקים. הדרכים בצד ההולנדי מעפנות למדי, מלאות בבורות ומגרעות. איך יודעים שעברנו לצד הצרפתי? הכביש נהיה חלק כמו חמאה J הדרכים עדיין מפותלות ועמוסות במרכזי הערים, אבל לפחות הנסיעה עליהם אינה כרוכה במפח נפש.
ה- Happy Hour – כבכל מקום מסביב לעולם, גם כאן יש מסורת של Happy Hour בשעות 17:00-19:00. ה-Happy Hour המשתלם ביותר הוא של ה-Soggy Dollar Bar שבפלפה מרינה. לשמחת אנשי הצוותים של הסירות באזור – בירה בשעות אלה תעלה 1$ בלבד! (מכאן שמו המוזר של הבר... אחרי ששתית 3 בירות ב-Happy Hour ה-Dollar הבא שתשלם איתו יהיה בוודאי Soggy...)
ו-ויזה – החדשות הטובות הן שסנט מרטין הוא אחד מהאיים הבודדים שלא דורש ויזה מיוחדת לבעלי דרכון ישראלי. יאללה – בואו!
ז- זמן קריביים – לא לשכוח, כשאתם נמצאים בחופשה או אפילו בעבודה באיים הקריביים – לאנשים פה יש את הזמן שלהם. אם תגיד להם שאתה ממהר – הם ישתדלו לעשות את העבודה לאט יותר, ועל כן – קחו נשימה עמוקה, תתרווחו – וקחו בחשבון שיקחו עוד 10 דקות עד שיגיעו המנות לשולחן J
ח – חגים – איכשהו יצא שהגעתי לאי דווקא בתקופה הצפופה ביותר של חגים. זה התחיל בסופ"ש של פסחא, שיוצא תמיד בסוף שבוע הראשון של אפריל. בסופ"ש הזה אנשים לא עבדו שישי, שבת, ראשון ושני... בהמשך הסתבר שזהו חודש הקרנבל של הצד ההולנדי, וכי הקרנבל מגיע לשיאו בשבוע האחרון של אפריל, אז הכל סגור, אמצע שבוע, סוף שבוע, מסעדות, שירותים – הכל! ומילא היינו נהנים... בקרנבל משתתפים לרוב רק המקומיים, הרחובות שמקיפים את ה-Carnival Village מפוצצים מתנועה, ושיא הקרנבל הוא בשעות הערב המוקדמות, כך שאם לא תפסת מקום כבר ב-12:00 בצהריים – אבוד לך...
ט – טינטאמר – אי קסום ולא מיושב הממוקם מול Orient Bay – החוף הצפון מזרחי של סנט מרטין. הגעתי לשם על היאכטה של חברי האיטלקי פאולו ועם עוד כמה חברים, עגנו, שחינו לחוף, טיילנו על האי, בישלנו ארוחת ערב, ישנו וקמנו לבוקר פסטורלי של ים תכלת וחוף לבן... פשוט תענוג!
י – ים – סנט מרטין הוא אי קטן, המוקף בים. מה שנחמד זה שגם באמצע שלו יש ים – הלגונה (ע"ע). חופי הים היפים ביותר הם החוף של סימפסון ביי (ע"ע), מאהו ביץ' ואוריינט ביי. חופים לבנים, ים תכלת וסירות מתנועעות על הגלים.
כ- כסף – מצחיק שבאי כל כך קטן, שחיים עליו רק 75,000 תושבים באופן רשמי (כל השאר שב"חים) יש כל כך הרבה מטבעות! אפשר לקנות פה בדולרים, ביורו או בגילדרים – שזה הכסף של האיים האנטילים ההולנדים (1.8 גילדר=דולר). מה שיותר מצחיק, ואף נחמד ביותר זה שבצד הצרפתי ברוב המקומות בתשלום במזומן הדולרים שלכם יהיו שווים ליורו :-)
ל- לגונה - בחלק הדרומי של סנט מרטין יש לגונה (מצ"ב קישור למפה: http://gobeach.com/sxmmap.htm). על מנת לצאת ולהכנס מהלגונה ואליה, יש לעבור דרך אחד הגשרים שנמצאים משני צידי הלגונה – אחד בצד הצרפתי ואחד בצד ההולנדי. בשעות פתיחת הגשר לתנועת סירות (הגשר יפתח קודם כל ליציאת סירות, ולאחר מכן לכניסת סירות) כל התנועה עוצרת, וכולם מחכים בסבלנות. בימים אלה של סוף העונה זה לא נורא, אבל בימי שיא העונה – אפשר לעמוד בפקק גם חצי שעה ויותר! בהתחשב בכך שהגשר נפתח 6 פעמים ביום, במקביל לשעות השיא של התנועה (9:00, 9:30, 11:00, 11:30, 16:30, 17:30) הדבר יכול להיות לא נעים בכלל...
מ- מריגו Marigot– עיר הבירה של הצד הצרפתי, המרכז התרבותי, המסחרי, וההיסטורי של האי. על גבעה המשקיפה אל העיר ניצבת טירה, Fort Louis שנבנתה ע"י הצרפתים (ע"ע) במאה ה-18 להגנה על תושבי האי מפני אויבים ופירטים. העיר תוססת, מלאה בשווקים: אמנות מקומית, שוק דגים, שוק ירקות ופירות וכו', מלאה בחנויות Haute Couture ממיטב בתי האופנה של פריז, מאפיות צרפתיות ומסעדות קריאוליות. תאווה לעיניים ולחך!
נ- ניו יורק – מסתבר שיש קשר בין ניו יורק לסנט מרטין! מושל האיים האינדיים המערביים (West Indees) פיטר סטויבסן, הולנדי שאיבד את רגלו בקרב בו נכבשה סנט מרטין מהספרדים (ומאז הוא כונה Peg Leg Pete) נשלח מאוחר יותר על ידי מדינתו, הולנד, לשמש בתור מושל העיר ניו יורק, שנקראה בזמנו ניו אמסטרדם.
ס – סימפסון ביי – אם אתם שואלים אותי – זה החוף הכי הכי! חוף בתולי עם חול לבן, בתים קטנים לאורך החוף, אזור של שמורת טבע אליה מזדחלים מידי שנה צבי הים להטלת הביצים, מעט מאוד אנשים – בעיקר תושבים מקומיים, ושקט... שקט... עד שפתאום רעש אדיר מחריד את האויר! מטוס ממריא! החוף נמצא לאורך מסלול ההמראה של שדה התעופה על שם הנסיכה ג'וליאנה – וחסרון זה הופך ליתרון (ע"ע תחבורה).
ע – עניים – כבכל מדינה גם כאן יש עניים. אבל כאן העוני שונה. האנשים העניים חיים בתנאים לא משהו, עובדים בעבודות לא משהו, ולעיתים רחוקות מבצעים פשע על מנת להשיג את מנת לחמם, אבל באופן כללי ההתרשמות שלי שהאנשים פה חרוצים, גם אם הם עניים. לא ראיתי פה מקבצי נדבות, רוב האנשים מדברים לפחות 2 שפות אם לא יותר – משמע הם בעלי השכלה יסודית לפחות, והם תמיד יהיו אדיבים ומנומסים.
פ- פיליפסבורג –Phillipsburg - בירת הצד ההולנדי. נמל העגינה של אוניות התיירים המפוארות של הקריביים. מידי יום עוגנות באי כ-2-3 אוניות שכאלה, שפולטות כ-15,000 תיירים בעלי ארנקים מלאים... ותסמכו על תושבי פיליפס בורג שהם יעזרו לתיירים הללו לבזבז את כספם בתבונה! תוכלו למצוא כאן חנויות של מיטב מותגי האופנה הבינלאומיים (פולו רלף לורן, גוצ'י, קרטייה, טומי הילפיגר וכד'), חנויות מוצרי חשמל, חנויות אלכוהול, חנויות תכשיטים (יהלומים וזהב זה מה שהולך פה), מסעדות וסגווי (Segway) – להקלה על התנועה במדרחוב ים, וכל זאת במחירים מוזלים במיוחד!
צ- צרפתים – חצי מהאי נשלט על ידי הצרפתים. מדובר בשלטון מלא, הצד הצרפתי הוא מחוז של צרפת ויש לו נציגות בפרלמנט הצרפתי. המוניטין של הצרפתים כאן הוא חיובי (בניגוד למה שאנחנו היינו חושבים)... כי כמו שכבר סיפרתי קודם – הצרפתים יותר מתורבתים, מסודרים, נקיים ונעימים לתייר הממוצע, וגם לאזרח הממוצע. אזרחים מהצד ההולנדי יעדיפו לעיתים לבצע את עסקיהם, לבלות או אף לקבל טיפול רפואי בצד הצרפתי.
ק – קוסמופוליטי – כמה שהאי קטן, גם פיזית וגם מבחינת האוכלוסיה, פגשתי פה אנשים כמעט מכל מדינה בעולם: לצד הולנדים וצרפתים – ששולטים באי, פגשתי פה דרום אפריקאים, אמריקאים, אוסטרלים, אנגלים, אירים, גרמנים, אוסטרים, בלגים, ספרדים, הודים, סינים, יפניים, רומנים, רוסים, צ'כים, מישהו שנולד בחוף השנהב, דרום אמריקאים, קנדים, סורים, לבנונים, ירדנים, מצרים, ו... ו... ו... יש מצב ששכחתי אומה... אבל מה? חודש ימים לא פגשתי ישראלי אחד!!!
ר – רוח – ברירת המחדל של הרוח פה היא 10-15 קשר. כמעט ולא הרגשתי פחות מזה. לעיתים קרובות מרגישים גם יותר מזה. לקראת ערב הרוחות עולות, מימי הלגונה מתחילים לסעור – והמפרשיות – חוגגות!
ש – שווארמה – מבין מגוון המסעדות שיש פה – תוכלו למצוא גם שתי שווארמיות: אלדיוואן ואבו גאזי. אומרים שזה משהו משהו... אני עדיין סקפטית. מתגעגעת לחומוס אבו אדהם :-)
ת – תחבורה – כל כלי התחבורה בעולם (למעט רכבות) מרוכזים על האי הקטנטן הזה. אבל באקסטרים! כמובן שברוב מדינות העולם, ואפילו באיים נדחים נוכל למצוא לצד תחבורה ארצית (מכוניות, משאיות, אוטובוסים, אופנועים וכו') תחבורה ימית ותחבורה אוירית. אבל כאן – כאשר אופנוע עובר בכביש – כל השכונה רועדת... כאשר מטוס ממריא – כל האי נושא את עיניו השמימה, כאשר סירה יוצאת או נכנסת ללגונה – כל התנועה נעצרת, ומפעם לפעם שומעים פה צופר, שמזכיר צופר של רכבת, אבל אז כשנזכרים שאין פה רכבות – מבינים שבעצם זה צופר של איזה מגה יאכטה שיצאה אל המרחבים...
מצ"ב קישור לתמונות:
http://picasaweb.google.com/nitzantzan/3?authkey=Gv1sRgCPC__eHMtMrjwQE#

מוזמנים להגיב!

12/4/2009 פוסט רביעי, או: על חגים וחגיגות בסנט מרטין

את קורס ה-STCW 95 סיימתי בהצלחה בשבת שעברה. אחרי תרגול של הישרדות והצלה (עליו סיפרתי בפוסט הקודם), הגיע גם תרגול של כיבוי אש וחילוץ מאש שהיה משעשע לא פחות... מוזמנים להסתכל בקישור של התמונות המצ"ב. את השבוע החדש התחלתי בחיפושי עבודה אינטנסיביים. הסתובבתי בין כל חברות ההשמה באי, נרשמתי לעוד כמה אתרים, תליתי מודעות "מחפשת עבודה" על לוחות מודעות מרכזיים, אבל לצערי עדיין לא מצאתי כלום. מסתבר שהגעתי ממש בקצה של העונה, ובשילוב עם הירידה בענף בשל המיתון העניין הופך לקצת יותר בעייתי. ישנן הזדמנויות של הצטרפות ליאכטות מפרש לא גדולות במיוחד של קרוזרים שמפליגים להם להנאתם ברחבי העולם, אך אלה אינם משלמים משכורת פרט לכלכלה על הסירה. החלטתי לתת צ'אנס לסנט מרטין למשך 7-10 ימים נוספים, ובמקרה ששום דבר לא יצוץ אני אחזור לאנטיגה ואנסה להתחבר לאחת היאכטות שעושות את דרכן לאירופה. בשבוע הבא מתחילים שם שני אירועי השיט הגדולים שסוגרים את העונה, כך שהציפייה היא שיהיו שם הרבה יאכטות שאוכל להצטרף אל אחת מהן.
מה שנותר בינתיים זה לבלות, להנות, לחגוג ולא לבזבז יותר מידי כסף... אני מטיילת לי כל יום בעיר אחרת באי. כפי שסיפרתי, האי מחולק לצד הולנדי – בו אני מתגוררת, ולצד צרפתי. הצד ההולנדי נראה כמו קולוניה אמריקאית, עם מקדונלד'ס, קזינו, משלמים בדולרים, מדברים אנגלית. הצד הצרפתי לעומת זאת ייחודי יותר. ישנם חלקים בעיר הראשית מריגו (Marigot) שנראים ומרגישים ממש כמו פריז רק בקטן ובטמפרטורות של הקריביים... הנשים לבושות במיטב האופנה, חנויות של גוצ'י וקרטייה, כולם מדברים צרפתית ואפילו המטבע הוא יורו. זה קטע מצחיק... אמנם המטבע הוא יורו, אבל כאן יורו = דולר, כך שזה יוצא ממש משתלם :-)
בשבוע שעבר יצאתי באחד הערבים עם חברי: קתרינה הגרמניה, קרוליין האנגליה ופאולו האיטלקי לעיר קטנה וציורית בצפון האי שנקראת Grand Case. בגרנד קס מתקיים מידי יום שלישי לאורך עונת התיירות (שאורכת חצי שנה מאוקטובר עד אפריל) יריד לילי ופסטיבל מופעי רחוב (מזכיר את נחלת בנימין שלנו): דוכנים למכירת תכשיטים, חפצי נוי, בגדים, הופעות רחוב של זמרים מקומיים, תזמורת מרש, מסעדות משובחות לצד איזור BBQ מקומי וכל זאת תחת תאורה חגיגית. היה פשוט מקסים! הסתובבנו שם בין הדוכנים והצלילים במשך יותר מ-6 שעות, אכלנו טוב (הם שמים פה על הגריל כל מה שזז – צלעות, סטייקים, דגים, לובסטרים, מאכלי ים – פשוט תאווה לעיניים!), שתינו טוב וחזרנו הביתה.
את ערב פסח החלטתי לחגוג כהלכתו. הפכתי את האי בניסיון למצוא בית כנסת, אבל מסתבר שהיהודים חיים פה כמו אנוסי ספרד – כולם ידעו להגיד שיש פה יהודים אבל לא ידעו להגיד איפה הם מתחבאים... בלית ברירה החלטתי לפעול באופן עצמאי. ביררתי ומצאתי שבסופרמרקט גרנד מרשה (שזה הסופרמרקט הכי גדול פה – ממש כמו הסופרים הגדולים בארה"ב) מוכרים גם מוצרים כשרים לפסח. אז שמתי את פעמי לשם וחזרתי עם שלל רב: מצות, קניידעלך, כנפי עוף למרק ובשר לצלי. היה שם אפילו שוקולד פרה אבל הוא עלה 10.5$ לחפיסה – אז השארתי אותו שם כלאחר כבוד. בכל זאת, יש גבול! חזרתי הביתה ובישלתי ארוחת חג לתפארת עם ישראל לי ולרג'י (החבר האמריקאי שלי) כולל חרוסת וכל הגשעפט. הורדנו מהאינטרנט הגדה מתורגמת לאנגלית וערכנו סדר פסח כהילכתו. מעולם לא הרגשתי כל כך יהודייה כמו באותו ערב, דבר שהתחזק מתוקף היותי אם הסדר ונציגת העם היהודי עלי האי.
למחרת התגשמה משאלת הפסח שלי. לגמרי במקרה פגשתי את פאולו וקרוליין. לפאולו יש סירה מפרשית גרנד סוליי 52 פיט שהוא מפליג איתה כבר כמה חודשים בקריביים. קרוליין היא כרגע אשת הצוות שלו. הם פגשו אותי מיד לאחר שסיימו לעשות קניות ועמדו לצאת להפלגה לצפון האי. מיד קפצתי על ההזדמנות ויצאנו להפלגה מקסימה מסביב לאי, עגנו במפרץ ציורי, הכנו ארוחת צהריים, נמנמנו לנו על הגלים ואז הם החזירו אותי עם הדינגי לחוף. איזה תענוג! כבר חששתי שלא יצא לי להפליג הפלגה אמיתית עוד הרבה זמן – והנה היא באה לי!
עכשיו סופשבוע של פסחא. החג התחיל ביום שישי וימשך עד יום שני. רוב העסקים סגורים, כולל רבות מהמסעדות, כך שאני מעבירה את הזמן בעצלתיים. יש פה הרבה אירועים ומסיבות שאני הולכת אליהם – בעיקר כאלה על חוף הים, והיום החלטנו לארגן BBQ עם כל החברים שכבר עשיתי לי פה. כאמור, הכל ברגשות מעורבים. מצד אחד – אני נהנית מאוד אבל מצד שני אני כבר חסרת סבלנות למצוא עבודה ולהתחיל לעשות משהו... אמנם אני בת חורין, אבל במידה רבה זה מרגיש לי כמו חופש כפוי. מקווה ש"אחרי החגים" יגיע מהר ושאוכל להמשיך הלאה.
חג שמח לכולם ולהשתמע בקרוב!
מצ"ב קישור לתמונות בפיקאסה:
http://picasaweb.google.com/nitzantzan/511409?authkey=Gv1sRgCJechYyx8Mi7aw#
http://picasaweb.google.com/nitzantzan/STCW953034409?authkey=Gv1sRgCP3c8oz9g_z1ZQ#

פוסט שלישי, או: ברוכים הבאים לקריביים :-)

לקח לי קצת זמן להושיב את עצמי לכתוב מאז הפוסט האחרון. מיד תבינו למה...
סיפורנו הפעם יתחיל בכמה ימים לפני נסיעתי לקריביים עם קבלת מייל מפתיע. בחור בשם יוגב קרא את הבלוג שלי (דרך הקישור בניוזלטר של דרך הים) וסיפר שהוא נמצא כרגע באנטיגה, עובד על יאכטה מנועית, והציע לי להעביר אליו את קורות החיים שלי כדי שיכול לנסות להתחיל לעזור לי למצוא שם עבודה. כמה שמחתי! יותר מהכל שמחתי על כך שיהיה לי עם מי להפגש שם על היום הראשון... כמו ישראלית טובה אפילו הלכתי להוריו (מסתבר שגרנו ממש באותו רחוב בהרצליה פיתוח...) והבאתי לו משם בקבוק יין ישראלי. השבוע האחרון שלי בארץ היה כמובן רצוף בשיחות אחרונות עם עוד כמה יודעי דבר שמסתבר שעשו מסע דומה לשלי (תודה יניב! טיפים של אלופים! אני עוד אעדכן אותך...) ובפרידות קורעות לב. למרות שההכנות ארכו זמן רב וציפיתי מאוד לנסיעה, היה לי קשה ביותר להגיע לישורת האחרונה, להפרד מכל החברים הטובים והמשפחה הקרובה. מוזר, אבל ב-32 שנותי זו הפעם הראשונה שאני עושה כזה טיול לבד, ועוד לתקופה מתוכננת כל כך ארוכה...
אחרי שעות ארוכות של טיסה מתל אביב לאנטיגה דרך ניו יורק, נחתתי ביום שישי בצהריים באנטיגה, וכבר התחלתי להרגיש טוב! מזג האויר היה נעים – לא חם מידי וגם בשום פנים לא קר (בכל זאת – קריביים), האנשים נראו נחמדים ומקבלי פנים, ומשהו באויר עשה לי טוב. על המונית משדה התעופה ל-Falmouth Harbor – שם הייתי אמורה להפגש עם יוגב, פגשתי משפחה נחמדה. שכששאלתי מהיכן הם, הגבר אמר "מניו ג'רזי" והאישה אמרה "מישראל". מסתבר שהזוג הנחמד, שבכלל דיבר רוסית – היו זוג עולים חדשים שירדו מהארץ ועברו לניו ג'רזי לפני כמה שנים. המוזר והמעניין הוא שבכלל לא פוגשים ישראלים פה באזור, כך שזה באמת היה מפתיע ביותר – גם עבורי וגם עבורם.
בכל אופן, הנהג הוריד אותי ממש ליד היאכטה שיוגב עובד עליה – מנועית מהמפוארות שראיתי עד אותו צהריים, אבל מהבינוניות בגודל כפי שאתאר בהמשך. יוגב כבר הספיק לעדכן אותי בכמה בירורים שהוא עשה עבורי (במגה-מפרשית הסמוכה בדיוק פיטרו מישהי, חבר שלו מאנגליה הגיע לעשות דליברי של סירה באורך 50 פיט לפורטוגל וכד'), ועדכן אותי על מסיבת הרציף שעומדת להתקיים באותו ערב. מה אני אגיד לכם – באמת היתה מסיבה שווה! מוסיקה טובה, אוכל, עיצוב מבית היוצר של המגה יאכטות השכנות, ומלא מלא אנשים שהכרתי באותו ערב. לרוע המזל הלילה הסתיים בשתייה לא מבוקרת של אלכוהול (תודה ליוגב על הלימונצ'לו הקטלני – תרתי משמע), שגרר אחריו יום מלא בהקאות... קשה, קשה... אבל לא נתתי לזה ליאש אותי. המשכתי להסתובב ולברר באי מה קורה, והבנתי שבשביל להגדיל את הסיכויים שלי למצוא עבודה אני צריכה לעשות קורס שנקרא STCW 95 – תקן לאנשי צוות על סירות גדולות. התקן עוסק בעזרה ראשונה, כיבוי אש, אחריות אישית והצלה מכלי שיט. הקורסים הקרובים ביותר לאנטיגה מתקיימים בפורט לודרדייל שבפלורידה או באי סנט מרטין. לאחר השוואת מחירים קצרה (מחיר הקורס, מחירי הטיסות והמחייה) החלטתי פה אחד על סנט מרטין, וכך לאחר יומיים באנטיגה פרשתי כנפיים הלאה... סנט מרטין הוא אי שהוא חלק מהאיים האנטילים ומחולק בין שלטון צרפתי לשלטון הולנדי. הגעתי ל-Simpson's Bay שבצד ההולנדי, מצאתי חדר ב-Crew house הצמוד לבית הספר שבו מתקיים הקורס ויצאתי לבר הסמוך (ממש מעבר לכביש –Bar Soggy Dollar) לשתות בירה. על הערב הראשון הכרתי את ג'רי – שגר גם הוא ב-Crew House שלי, ואת רג'י שחי פה באי כבר כמה חודשים. שניהם אמריקאים ושניהם מדריכי צלילה, וישר היה לנו כיף ביחד – והם החברים שלי פה באי. הכי מצחיק היה שאיזה ערב רג'י לקח אותי על הדינגי שלו לבר שנמצא בצד השני של האי, וראינו שם מפרשית יפה מאוד, ורג'י אמר לי שהיא בטח 50 פיט, ואני אמרתי – מה פתאום – 40-45 פיט לכל היותר! רג'י צדק... הפרופורציות שלי לגבי גודל של סירה השתבשו, כי גודל הסירות פה (גם המפרשיות) הוא עצום! לא ראיתי סירות כל כך גדולות במרינה הרצליה מעולם! My Shanti – בקטנה לעומת מה שהולך פה :-)!
הקורס נחמד ומשתתפים בו עוד 7 אנשים חוץ ממני. רובם צעירים מאוד שעוד לא נכנסו כלל לעולם השיט, ועוד שתי בנות שכבר עבדו על סירות והבינו שבשביל המשרה הבאה הן זקוקות לשדרוג. התכנים של הקורס מאוד דומים – שלא לומר זהים להכשרות שעברתי בדרך הים, למעט העובדה שאת נושאי ההצלה הימית וכיבוי האש עוברים גם באופן מעשי. היום היה לנו תרגול מעשי של שהיה ממושכת במים עם חליפת הצלה, פתיחה של אסדת הצלה, פינוי אנשי הצוות לתוכה והדמיה של חילוץ אוירי (להירגע. לא הגיע מסוק לחלץ אותנו מהבריכה, רק למדנו מה עושים הלכה למעשה כשמגיע המסוק).
בינתיים כמו שזה נראה אני אשאר בסנט מרטין גם לאחר שהקורס יסתיים בשבת. יש פה הרבה יותר סירות = יותר הזדמנויות למצוא עבודה, האווירה פה מעולה (לא רק סביב אלכוהול, אלכוהול ואלכוהול – יש עוד כמה דברים...), אני מרגישה יותר בטוחה להסתובב פה, יש לי חברים וגם המחייה פה קצת יותר זולה מאשר באנטיגה. אגב יוקר המחייה – מעבר לכך שלא לקחתי בחשבון את הקורס הזה שעולה 1,100$ (!!!) לא לקחתי בחשבון שהחיים פה יהיו כל כך יקרים. מה שבטוח – אני חייבת למצוא עבודה ממש מהר! נרשמתי כבר בסוכנויות מקומיות וגם באינטרנט, והחל מיום שני יהיה לי גם יותר זמן להסתובב בין ראיונות פורמליים ולא פורמליים.
ומה עם הגעגועים אתם שואלים? כמובן שאני מתגעגעת, אבל מאחר ואני פה עם לפטופ ובכל מקום כמעט יש חיבור לאינטרנט (שוב תודה ליוגב!) – אני עדיין לא מרגישה געגועים עזים מידי, ומדברת ומתכתבת עם חברי ומשפחתי כל יום ומקבלת מהם את התמיכה לה אני זקוקה, כך שבינתיים אני עדיין מרגישה רק כאילו יצאתי לחופשה ארוכה...
אמשיך לעדכן בעוד כמה ימים!
ד"ש ונשיקות לכולם!
נ.ב.
צריך לחשוב על דרך לייבא את הרוחות המדהימות שיש פה! אין דברים כאלה! אני מחכה כבר להפלגה הראשונה שלי ברוחות האלה!

פוסט שני, או: איך מטביעים את הפחד ועושים צעד ראשון אל עבר הרפתקה גדולה...

http://www.youtube.com/watch?v=cLBcug_vs-I

כאמור, חזרתי לארץ מהפלוטילה באיים האיוניים, ולאחר כחודש קיבלנו את ההחלטה למכור את החנות. כפי שכתבתי בפוסט הקודם, בשלב זה עוד לא היה לי מושג מה אני הולכת לעשות ביום שאחרי מכירת החנות (יום שלא היה ידוע מתי יגיע), אבל התחלתי "לזמן":-).
ידעתי שלאחר מכירת החנות יהיה לי זמן פנוי רב, והחלטתי להקדיש אותו למקצוע החדש שרכשתי. התוכנית היתה להתחיל לעשות Deliveries (העברת סירות) – בהתחלה כאשת צוות, ובהמשך כסקיפרית האחראית על ההפלגה. כבר בשבוע הראשון שבו החלטתי "לזמן", קיבלתי טלפון מגדי מדרך הים שהציע לי להצטרף לדליברי שכזה מתורכיה לארץ. באותו רגע כל כך הופתעתי מהכוחות העל טבעיים שסיגלתי לי, שמרוב בהלה פשוט דחיתי את ההזדמנות :-). אחרי כמה ימים נרגעתי, והחלטתי "לזמן" לי שוב... הפעם ראיתי על לוח המודעות במרינה תל אביב מודעה של סקיפר של יאכטה גדולה (54 פיט) שמחפש איש צוות שיצטרף אליו לדליברי של היאכטה מהורגדה (שנמצאת על שפת ים סואץ במצרים) חזרה לישראל. אני חייבת להודות שגם הפעם רעדו לי הברכיים... אבל בעידודן של חברותי היקרות שירה ושירלי התקשרתי לסקיפר – יונתן שמו, נפגשנו למחרת, ויומיים לאחר מכן כבר היינו על טיסה לאילת בדרכנו להורגדה! מה אני אגיד לכם... היה מדהים! זו היתה ההפלגה הארוכה הראשונה שלי כסקיפרית מדופלמת, מחוץ לגבולות הארץ, עם 100% אחריות (כן, כשיש רק 2 אנשים על סירה כל אחד אחראי ב-100%!) והתמודדויות לא פשוטות: הים, הרוחות, הבירוקרטיה המצרית, המצרים, השמועות על מלחמה בישראל (במהלך ההפלגה התחיל מבצע עופרת יצוקה) וגם החברה... מה לעשות – לא קל לבלות עם אדם אחד (בעיקר כזה שלא מכירים מקודם) במשך 9 ימים רצופים!
ולמרות כל זאת, הרגשתי ממש כאילו יצאתי את מצרים... לא שהיה נורא כמו עם פרעה – דווקא במובן החיובי של העניין – ההפלגה הזאת באמת נתנה לי שיעור טוב ופרספקטיבה נהדרת על החיים בים, חיים שאינם במסגרת חופשה שנתית אלא במסגרת עבודה. לאט לאט התחלתי לגבש לי כיוון ברור יותר לגבי מה אני הולכת לעשות ביום שאחרי מכירת החנות...
בגיליון ינואר 2009 של מגזין "כחול" (מגזין השיט והספורט הימי) התפרסמה כתבה פרי עטו של מנחם לב, סקיפר שחי עם זוגתו בקריביים, והם מארחים צ'רטרים על הקטמרן שעליו הם עובדים. בסוף הכתבה היה כתוב: "מי שמעוניין להשתלב בעבודה כזו מוזמן לשלוח קו"ח ל... החברה מחפשת זוגות שחיים יחד מעל חצי שנה, סקיפר עם ניסיון שיט מוכח ובת זוג שמרגישה טוב בים ומסוגלת לתפקד במטבח ברמה סבירה, ידע וניסיון בצלילה יתרון". הכתבה הקסימה אותי, והחלטתי שאני חייבת למצוא בן זוג שירגיש טוב בים, יהיה גם טבחית וגם צוללן! האמת... זה לא היה כל כך קשה למצוא אחד כזה, זוכרים את הפטנט? לזמן? ובכן, בחיי שלא עברו 10 ימים מאז פרסום הכתבה, ומצאתי את הפרטנר המושלם... גבוה, חתיך, טבח, צוללן ואפילו סקיפר! הכל קרה כל כך מהר, והנה אנחנו כבר מתכננים את הנסיעה, כותבים קורות חיים, חותמים בעל פה על הסכמים בינינו, עוד שניה כבר מזמינים כרטיסי טיסה... אמאל'ה! פתאום הכל כל כך מוחשי וקרוב! איך זה יכול להיות? מה, האם חלומות באמת מתגשמים?
אחרי כמה ימים בן זוגי היקר קיבל רגלים קרות מכל הסיפור, וחזר לסטטוס של חברי היקר :-). בהזדמנות זו אני רוצה לאחל לו כל טוב, הצלחה והרבה חיבוקים ואהבה – אני גאה בך ומאמינה בך שתצליח בדרך שבה בחרת – לא לשכוח: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת).
אם חשבתי קודם שאני בחרדה, אתם יכולים לתאר לכם מה עבר עלי עכשיו... אבל משום מה – פתאום דברים נראו לי ברורים ופשוטים יותר. בתוך כמה שעות כבר מצאתי את עצמי מתקשרת לסוכנת נסיעות ובודקת מחירים ותאריכים של טיסות, ובמקביל מרימה טלפונים לכל האנשים שאני חושבת שיכולים לעזור לי להוציא את התוכנית לפועל: חברים ישנים וחדשים שעברו חוויה דומה, תמיכה נפשית של חברי הקרובים ביותר (זוכרים את עידו מהפוסט הקודם? הוא ממש בעט אותי לקריביים!), דיירים מחליפים פוטנציאליים, פרסום מודעה למכירת האוטו ועוד ועוד... בימים אלה גם חתמנו על חוזה למכירת החנות שלנו לעובדת שלנו – עמית. שוב מנצלת הזדמנויות (מותר לי , זה הבלוג שלי!) – עמיתוש – שיהיה המון בהצלחה! סומכת עליך ומאמינה בך שיהיה לך נהדר!
החלטתי לנסוע ל-Antigua & Barbuda שבאיים הקריביים. אנטיגה היא בסיס גדול ליאכטות מפרשיות, והיא מארחת מידי שנה בסוף העונה שתי תחרויות גדולות ומפורסמות. השנה תתקיים תחרות ה-Antigua Classic Yacht Regatta ב-16-21 באפריל, ובשבוע שלאחר מכן, בין ה-25 באפריל ל-1 במאי מתקיים ה-Antigua Sailing Week. הטיסה שלי לאנטיגה היא ב-26 למרץ, ואני מתכננת להגיע לשם ולמצוא כמה שיותר מהר עבודה לאחת התחרויות לפחות.

עדכונים בהמשך...

פוסט ראשון, או: נעים להכיר :-)

כשקמים בבוקר בלי חלום להגשים
אפשר להישאר במיטה ואפשר לצאת אל העולם
אפשר להישאר במיטה ולחלום על מקומות אחרים
ואפשר לנסוע רחוק ולרצות רק לחזור למיטה
(עידן רייכל, בין קירות ביתי)

שלום לכולם! חלקכם מכירים אותי וחלקכם לא. החלטתי לשתף אתכם במסע מופלא שאני מתכננת לעבור, מסע שמתחיל בימים, בשעות ובדקות אלה ממש, וסופו... אין לדעת כעת.
בעוד כשלושה שבועות אני טסה לקריביים, לתקופה מתוכננת של שנה. כבר עכשיו אני מתחילה להתגעגע ולחשוב על כל האנשים שאני ארצה לספר להם כל הזמן מה קורה איתי ומה עובר עלי, ולכן החלטתי להתחיל לכתוב.
למי שלא מכיר אותי, וגם למי שכן מכיר וכבר הספיק לשכוח, להלן הקדמה קצרה:
שמי ניצן, עוד מעט בת 32, גרה במושב רשפון. ב-4 השנים האחרונות היתה לי ולאמא שלי סמדר חנות פרחים מקסימה בשם "בשביל הפרחים" בתל אביב. לפני מספר חודשים החלטנו למכור את החנות ולצאת כל אחת לדרך חדשה. באותם ימים עוד לא היה לי מושג מי, מה ולאן, אבל הרגשתי עמוק בלב שמשהו בחיי הולך להשתנות.
לפני 8 שנים התחלתי ללמוד לתואר ראשון במנהל עסקים במרכז הבינתחומי הרצליה. ביום הראשון ללימודים היכרתי את עידו. עידו הכיר לי את הים. אמנם תמיד אהבתי את הים גם לפני כן, גדלתי לחופו, אירועים חשובים ומכוננים בחיי עברו עלי לפסקול הגלים, ותמיד הקפדתי לבלות את חופשותי תוך צפייה, צלילה ושכשוך בו. עידו הכיר לי את הים בדרך קצת אחרת... הוא הכיר לי את הים דרך היאכטה שלו – בטינה – סירה קטנה (32 פיט) ושובבה שעגנה במרינה הרצליה, אשר עליה יצאנו להפלגות נעימות של קבלת שבת בימי שישי אחר הצהריים. במשך השנים הפלגתי עם עידו ועם עדי (חברה נוספת שלמדה איתנו וחלקה עימנו את התחביב הימי) מספר פעמים על הבטינה בחו"ל (יוון, תורכיה, קפריסין), וגם במסגרת צוות תחרותי שהתחרה באליפויות ישראל, תחרויות השיט והמשטים השונים שנערכו בארץ בשנים 2003-2006.
לפני כשנה וחצי, בעקבות הפלגה שעשינו בראש השנה ספטמבר 2007) להחזרת יאכטה לארץ מתורכיה (עידו, עדי ועוד 3 חברים) הרגשתי פתאום צורך עז להבין יותר מה אני באמת עושה על הסירה הזאת. עד אז הייתי אשת צוות צייתנית ומסורה, מבצעת כל פקודה, יודעת גם ליזום פעולות חיוניות במסגרת השיט מפעם לפעם בהסתמך על הידע והניסיון שצברתי, אבל הייתי צריכה קצת סדר בבלגן ולתת שמות לפעולות ולתגובות שהסתגלתי לבצע על מנת לשפר את מקצועיות השיט שלי. החלטת השנה החדשה שלי היתה להפוך לסקיפרית בשנה שתבוא.
בסוף ינואר 2008 התחלתי את הקורס ב"דרך הים". אמנם בקורס ימאות הרגשתי כמו בבית (או יותר נכון במים...), אבל בקורסים הבאים אחריו העמקתי והרחבתי את ידיעותי בתחום השיט בדיוק לפי התוכנית. גולת הכותרת היתה הפלוטילה שהצטרפתי אליה באוקטובר לאיים האיוניים ביוון. הפעם שוב יצא לי להרהר רבות במה שאני עושה ובאיך שאני עושה את זה, ובמהלך הפלוטילה גמלה בליבי ההחלטה להגיע בחיים לנקודה שבה אוכל לצאת להפלגה של שנה מסביב לעולם. לא ידעתי להגדיר מתי, איך, עם מי ולמה, רק הרגשתי שזה הולך לקרות לי...
חזרתי לארץ, עשיתי את המבחן המעשי (טוב, נו, עשיתי שניים :-) ), ולאחר כחודש קיבלנו את ההחלטה למכור את החנות. כפי שכתבתי קודם, בשלב זה עוד לא היה לי מושג מה אני הולכת לעשות ביום שאחרי מכירת החנות (יום שלא היה ידוע מתי יגיע), אבל התחלתי "לזמן" :-)

המשך בפוסט הבא...