פוסט שלישי, או: ברוכים הבאים לקריביים :-)

לקח לי קצת זמן להושיב את עצמי לכתוב מאז הפוסט האחרון. מיד תבינו למה...
סיפורנו הפעם יתחיל בכמה ימים לפני נסיעתי לקריביים עם קבלת מייל מפתיע. בחור בשם יוגב קרא את הבלוג שלי (דרך הקישור בניוזלטר של דרך הים) וסיפר שהוא נמצא כרגע באנטיגה, עובד על יאכטה מנועית, והציע לי להעביר אליו את קורות החיים שלי כדי שיכול לנסות להתחיל לעזור לי למצוא שם עבודה. כמה שמחתי! יותר מהכל שמחתי על כך שיהיה לי עם מי להפגש שם על היום הראשון... כמו ישראלית טובה אפילו הלכתי להוריו (מסתבר שגרנו ממש באותו רחוב בהרצליה פיתוח...) והבאתי לו משם בקבוק יין ישראלי. השבוע האחרון שלי בארץ היה כמובן רצוף בשיחות אחרונות עם עוד כמה יודעי דבר שמסתבר שעשו מסע דומה לשלי (תודה יניב! טיפים של אלופים! אני עוד אעדכן אותך...) ובפרידות קורעות לב. למרות שההכנות ארכו זמן רב וציפיתי מאוד לנסיעה, היה לי קשה ביותר להגיע לישורת האחרונה, להפרד מכל החברים הטובים והמשפחה הקרובה. מוזר, אבל ב-32 שנותי זו הפעם הראשונה שאני עושה כזה טיול לבד, ועוד לתקופה מתוכננת כל כך ארוכה...
אחרי שעות ארוכות של טיסה מתל אביב לאנטיגה דרך ניו יורק, נחתתי ביום שישי בצהריים באנטיגה, וכבר התחלתי להרגיש טוב! מזג האויר היה נעים – לא חם מידי וגם בשום פנים לא קר (בכל זאת – קריביים), האנשים נראו נחמדים ומקבלי פנים, ומשהו באויר עשה לי טוב. על המונית משדה התעופה ל-Falmouth Harbor – שם הייתי אמורה להפגש עם יוגב, פגשתי משפחה נחמדה. שכששאלתי מהיכן הם, הגבר אמר "מניו ג'רזי" והאישה אמרה "מישראל". מסתבר שהזוג הנחמד, שבכלל דיבר רוסית – היו זוג עולים חדשים שירדו מהארץ ועברו לניו ג'רזי לפני כמה שנים. המוזר והמעניין הוא שבכלל לא פוגשים ישראלים פה באזור, כך שזה באמת היה מפתיע ביותר – גם עבורי וגם עבורם.
בכל אופן, הנהג הוריד אותי ממש ליד היאכטה שיוגב עובד עליה – מנועית מהמפוארות שראיתי עד אותו צהריים, אבל מהבינוניות בגודל כפי שאתאר בהמשך. יוגב כבר הספיק לעדכן אותי בכמה בירורים שהוא עשה עבורי (במגה-מפרשית הסמוכה בדיוק פיטרו מישהי, חבר שלו מאנגליה הגיע לעשות דליברי של סירה באורך 50 פיט לפורטוגל וכד'), ועדכן אותי על מסיבת הרציף שעומדת להתקיים באותו ערב. מה אני אגיד לכם – באמת היתה מסיבה שווה! מוסיקה טובה, אוכל, עיצוב מבית היוצר של המגה יאכטות השכנות, ומלא מלא אנשים שהכרתי באותו ערב. לרוע המזל הלילה הסתיים בשתייה לא מבוקרת של אלכוהול (תודה ליוגב על הלימונצ'לו הקטלני – תרתי משמע), שגרר אחריו יום מלא בהקאות... קשה, קשה... אבל לא נתתי לזה ליאש אותי. המשכתי להסתובב ולברר באי מה קורה, והבנתי שבשביל להגדיל את הסיכויים שלי למצוא עבודה אני צריכה לעשות קורס שנקרא STCW 95 – תקן לאנשי צוות על סירות גדולות. התקן עוסק בעזרה ראשונה, כיבוי אש, אחריות אישית והצלה מכלי שיט. הקורסים הקרובים ביותר לאנטיגה מתקיימים בפורט לודרדייל שבפלורידה או באי סנט מרטין. לאחר השוואת מחירים קצרה (מחיר הקורס, מחירי הטיסות והמחייה) החלטתי פה אחד על סנט מרטין, וכך לאחר יומיים באנטיגה פרשתי כנפיים הלאה... סנט מרטין הוא אי שהוא חלק מהאיים האנטילים ומחולק בין שלטון צרפתי לשלטון הולנדי. הגעתי ל-Simpson's Bay שבצד ההולנדי, מצאתי חדר ב-Crew house הצמוד לבית הספר שבו מתקיים הקורס ויצאתי לבר הסמוך (ממש מעבר לכביש –Bar Soggy Dollar) לשתות בירה. על הערב הראשון הכרתי את ג'רי – שגר גם הוא ב-Crew House שלי, ואת רג'י שחי פה באי כבר כמה חודשים. שניהם אמריקאים ושניהם מדריכי צלילה, וישר היה לנו כיף ביחד – והם החברים שלי פה באי. הכי מצחיק היה שאיזה ערב רג'י לקח אותי על הדינגי שלו לבר שנמצא בצד השני של האי, וראינו שם מפרשית יפה מאוד, ורג'י אמר לי שהיא בטח 50 פיט, ואני אמרתי – מה פתאום – 40-45 פיט לכל היותר! רג'י צדק... הפרופורציות שלי לגבי גודל של סירה השתבשו, כי גודל הסירות פה (גם המפרשיות) הוא עצום! לא ראיתי סירות כל כך גדולות במרינה הרצליה מעולם! My Shanti – בקטנה לעומת מה שהולך פה :-)!
הקורס נחמד ומשתתפים בו עוד 7 אנשים חוץ ממני. רובם צעירים מאוד שעוד לא נכנסו כלל לעולם השיט, ועוד שתי בנות שכבר עבדו על סירות והבינו שבשביל המשרה הבאה הן זקוקות לשדרוג. התכנים של הקורס מאוד דומים – שלא לומר זהים להכשרות שעברתי בדרך הים, למעט העובדה שאת נושאי ההצלה הימית וכיבוי האש עוברים גם באופן מעשי. היום היה לנו תרגול מעשי של שהיה ממושכת במים עם חליפת הצלה, פתיחה של אסדת הצלה, פינוי אנשי הצוות לתוכה והדמיה של חילוץ אוירי (להירגע. לא הגיע מסוק לחלץ אותנו מהבריכה, רק למדנו מה עושים הלכה למעשה כשמגיע המסוק).
בינתיים כמו שזה נראה אני אשאר בסנט מרטין גם לאחר שהקורס יסתיים בשבת. יש פה הרבה יותר סירות = יותר הזדמנויות למצוא עבודה, האווירה פה מעולה (לא רק סביב אלכוהול, אלכוהול ואלכוהול – יש עוד כמה דברים...), אני מרגישה יותר בטוחה להסתובב פה, יש לי חברים וגם המחייה פה קצת יותר זולה מאשר באנטיגה. אגב יוקר המחייה – מעבר לכך שלא לקחתי בחשבון את הקורס הזה שעולה 1,100$ (!!!) לא לקחתי בחשבון שהחיים פה יהיו כל כך יקרים. מה שבטוח – אני חייבת למצוא עבודה ממש מהר! נרשמתי כבר בסוכנויות מקומיות וגם באינטרנט, והחל מיום שני יהיה לי גם יותר זמן להסתובב בין ראיונות פורמליים ולא פורמליים.
ומה עם הגעגועים אתם שואלים? כמובן שאני מתגעגעת, אבל מאחר ואני פה עם לפטופ ובכל מקום כמעט יש חיבור לאינטרנט (שוב תודה ליוגב!) – אני עדיין לא מרגישה געגועים עזים מידי, ומדברת ומתכתבת עם חברי ומשפחתי כל יום ומקבלת מהם את התמיכה לה אני זקוקה, כך שבינתיים אני עדיין מרגישה רק כאילו יצאתי לחופשה ארוכה...
אמשיך לעדכן בעוד כמה ימים!
ד"ש ונשיקות לכולם!
נ.ב.
צריך לחשוב על דרך לייבא את הרוחות המדהימות שיש פה! אין דברים כאלה! אני מחכה כבר להפלגה הראשונה שלי ברוחות האלה!