12/4/2009 פוסט רביעי, או: על חגים וחגיגות בסנט מרטין

את קורס ה-STCW 95 סיימתי בהצלחה בשבת שעברה. אחרי תרגול של הישרדות והצלה (עליו סיפרתי בפוסט הקודם), הגיע גם תרגול של כיבוי אש וחילוץ מאש שהיה משעשע לא פחות... מוזמנים להסתכל בקישור של התמונות המצ"ב. את השבוע החדש התחלתי בחיפושי עבודה אינטנסיביים. הסתובבתי בין כל חברות ההשמה באי, נרשמתי לעוד כמה אתרים, תליתי מודעות "מחפשת עבודה" על לוחות מודעות מרכזיים, אבל לצערי עדיין לא מצאתי כלום. מסתבר שהגעתי ממש בקצה של העונה, ובשילוב עם הירידה בענף בשל המיתון העניין הופך לקצת יותר בעייתי. ישנן הזדמנויות של הצטרפות ליאכטות מפרש לא גדולות במיוחד של קרוזרים שמפליגים להם להנאתם ברחבי העולם, אך אלה אינם משלמים משכורת פרט לכלכלה על הסירה. החלטתי לתת צ'אנס לסנט מרטין למשך 7-10 ימים נוספים, ובמקרה ששום דבר לא יצוץ אני אחזור לאנטיגה ואנסה להתחבר לאחת היאכטות שעושות את דרכן לאירופה. בשבוע הבא מתחילים שם שני אירועי השיט הגדולים שסוגרים את העונה, כך שהציפייה היא שיהיו שם הרבה יאכטות שאוכל להצטרף אל אחת מהן.
מה שנותר בינתיים זה לבלות, להנות, לחגוג ולא לבזבז יותר מידי כסף... אני מטיילת לי כל יום בעיר אחרת באי. כפי שסיפרתי, האי מחולק לצד הולנדי – בו אני מתגוררת, ולצד צרפתי. הצד ההולנדי נראה כמו קולוניה אמריקאית, עם מקדונלד'ס, קזינו, משלמים בדולרים, מדברים אנגלית. הצד הצרפתי לעומת זאת ייחודי יותר. ישנם חלקים בעיר הראשית מריגו (Marigot) שנראים ומרגישים ממש כמו פריז רק בקטן ובטמפרטורות של הקריביים... הנשים לבושות במיטב האופנה, חנויות של גוצ'י וקרטייה, כולם מדברים צרפתית ואפילו המטבע הוא יורו. זה קטע מצחיק... אמנם המטבע הוא יורו, אבל כאן יורו = דולר, כך שזה יוצא ממש משתלם :-)
בשבוע שעבר יצאתי באחד הערבים עם חברי: קתרינה הגרמניה, קרוליין האנגליה ופאולו האיטלקי לעיר קטנה וציורית בצפון האי שנקראת Grand Case. בגרנד קס מתקיים מידי יום שלישי לאורך עונת התיירות (שאורכת חצי שנה מאוקטובר עד אפריל) יריד לילי ופסטיבל מופעי רחוב (מזכיר את נחלת בנימין שלנו): דוכנים למכירת תכשיטים, חפצי נוי, בגדים, הופעות רחוב של זמרים מקומיים, תזמורת מרש, מסעדות משובחות לצד איזור BBQ מקומי וכל זאת תחת תאורה חגיגית. היה פשוט מקסים! הסתובבנו שם בין הדוכנים והצלילים במשך יותר מ-6 שעות, אכלנו טוב (הם שמים פה על הגריל כל מה שזז – צלעות, סטייקים, דגים, לובסטרים, מאכלי ים – פשוט תאווה לעיניים!), שתינו טוב וחזרנו הביתה.
את ערב פסח החלטתי לחגוג כהלכתו. הפכתי את האי בניסיון למצוא בית כנסת, אבל מסתבר שהיהודים חיים פה כמו אנוסי ספרד – כולם ידעו להגיד שיש פה יהודים אבל לא ידעו להגיד איפה הם מתחבאים... בלית ברירה החלטתי לפעול באופן עצמאי. ביררתי ומצאתי שבסופרמרקט גרנד מרשה (שזה הסופרמרקט הכי גדול פה – ממש כמו הסופרים הגדולים בארה"ב) מוכרים גם מוצרים כשרים לפסח. אז שמתי את פעמי לשם וחזרתי עם שלל רב: מצות, קניידעלך, כנפי עוף למרק ובשר לצלי. היה שם אפילו שוקולד פרה אבל הוא עלה 10.5$ לחפיסה – אז השארתי אותו שם כלאחר כבוד. בכל זאת, יש גבול! חזרתי הביתה ובישלתי ארוחת חג לתפארת עם ישראל לי ולרג'י (החבר האמריקאי שלי) כולל חרוסת וכל הגשעפט. הורדנו מהאינטרנט הגדה מתורגמת לאנגלית וערכנו סדר פסח כהילכתו. מעולם לא הרגשתי כל כך יהודייה כמו באותו ערב, דבר שהתחזק מתוקף היותי אם הסדר ונציגת העם היהודי עלי האי.
למחרת התגשמה משאלת הפסח שלי. לגמרי במקרה פגשתי את פאולו וקרוליין. לפאולו יש סירה מפרשית גרנד סוליי 52 פיט שהוא מפליג איתה כבר כמה חודשים בקריביים. קרוליין היא כרגע אשת הצוות שלו. הם פגשו אותי מיד לאחר שסיימו לעשות קניות ועמדו לצאת להפלגה לצפון האי. מיד קפצתי על ההזדמנות ויצאנו להפלגה מקסימה מסביב לאי, עגנו במפרץ ציורי, הכנו ארוחת צהריים, נמנמנו לנו על הגלים ואז הם החזירו אותי עם הדינגי לחוף. איזה תענוג! כבר חששתי שלא יצא לי להפליג הפלגה אמיתית עוד הרבה זמן – והנה היא באה לי!
עכשיו סופשבוע של פסחא. החג התחיל ביום שישי וימשך עד יום שני. רוב העסקים סגורים, כולל רבות מהמסעדות, כך שאני מעבירה את הזמן בעצלתיים. יש פה הרבה אירועים ומסיבות שאני הולכת אליהם – בעיקר כאלה על חוף הים, והיום החלטנו לארגן BBQ עם כל החברים שכבר עשיתי לי פה. כאמור, הכל ברגשות מעורבים. מצד אחד – אני נהנית מאוד אבל מצד שני אני כבר חסרת סבלנות למצוא עבודה ולהתחיל לעשות משהו... אמנם אני בת חורין, אבל במידה רבה זה מרגיש לי כמו חופש כפוי. מקווה ש"אחרי החגים" יגיע מהר ושאוכל להמשיך הלאה.
חג שמח לכולם ולהשתמע בקרוב!
מצ"ב קישור לתמונות בפיקאסה:
http://picasaweb.google.com/nitzantzan/511409?authkey=Gv1sRgCJechYyx8Mi7aw#
http://picasaweb.google.com/nitzantzan/STCW953034409?authkey=Gv1sRgCP3c8oz9g_z1ZQ#

פוסט שלישי, או: ברוכים הבאים לקריביים :-)

לקח לי קצת זמן להושיב את עצמי לכתוב מאז הפוסט האחרון. מיד תבינו למה...
סיפורנו הפעם יתחיל בכמה ימים לפני נסיעתי לקריביים עם קבלת מייל מפתיע. בחור בשם יוגב קרא את הבלוג שלי (דרך הקישור בניוזלטר של דרך הים) וסיפר שהוא נמצא כרגע באנטיגה, עובד על יאכטה מנועית, והציע לי להעביר אליו את קורות החיים שלי כדי שיכול לנסות להתחיל לעזור לי למצוא שם עבודה. כמה שמחתי! יותר מהכל שמחתי על כך שיהיה לי עם מי להפגש שם על היום הראשון... כמו ישראלית טובה אפילו הלכתי להוריו (מסתבר שגרנו ממש באותו רחוב בהרצליה פיתוח...) והבאתי לו משם בקבוק יין ישראלי. השבוע האחרון שלי בארץ היה כמובן רצוף בשיחות אחרונות עם עוד כמה יודעי דבר שמסתבר שעשו מסע דומה לשלי (תודה יניב! טיפים של אלופים! אני עוד אעדכן אותך...) ובפרידות קורעות לב. למרות שההכנות ארכו זמן רב וציפיתי מאוד לנסיעה, היה לי קשה ביותר להגיע לישורת האחרונה, להפרד מכל החברים הטובים והמשפחה הקרובה. מוזר, אבל ב-32 שנותי זו הפעם הראשונה שאני עושה כזה טיול לבד, ועוד לתקופה מתוכננת כל כך ארוכה...
אחרי שעות ארוכות של טיסה מתל אביב לאנטיגה דרך ניו יורק, נחתתי ביום שישי בצהריים באנטיגה, וכבר התחלתי להרגיש טוב! מזג האויר היה נעים – לא חם מידי וגם בשום פנים לא קר (בכל זאת – קריביים), האנשים נראו נחמדים ומקבלי פנים, ומשהו באויר עשה לי טוב. על המונית משדה התעופה ל-Falmouth Harbor – שם הייתי אמורה להפגש עם יוגב, פגשתי משפחה נחמדה. שכששאלתי מהיכן הם, הגבר אמר "מניו ג'רזי" והאישה אמרה "מישראל". מסתבר שהזוג הנחמד, שבכלל דיבר רוסית – היו זוג עולים חדשים שירדו מהארץ ועברו לניו ג'רזי לפני כמה שנים. המוזר והמעניין הוא שבכלל לא פוגשים ישראלים פה באזור, כך שזה באמת היה מפתיע ביותר – גם עבורי וגם עבורם.
בכל אופן, הנהג הוריד אותי ממש ליד היאכטה שיוגב עובד עליה – מנועית מהמפוארות שראיתי עד אותו צהריים, אבל מהבינוניות בגודל כפי שאתאר בהמשך. יוגב כבר הספיק לעדכן אותי בכמה בירורים שהוא עשה עבורי (במגה-מפרשית הסמוכה בדיוק פיטרו מישהי, חבר שלו מאנגליה הגיע לעשות דליברי של סירה באורך 50 פיט לפורטוגל וכד'), ועדכן אותי על מסיבת הרציף שעומדת להתקיים באותו ערב. מה אני אגיד לכם – באמת היתה מסיבה שווה! מוסיקה טובה, אוכל, עיצוב מבית היוצר של המגה יאכטות השכנות, ומלא מלא אנשים שהכרתי באותו ערב. לרוע המזל הלילה הסתיים בשתייה לא מבוקרת של אלכוהול (תודה ליוגב על הלימונצ'לו הקטלני – תרתי משמע), שגרר אחריו יום מלא בהקאות... קשה, קשה... אבל לא נתתי לזה ליאש אותי. המשכתי להסתובב ולברר באי מה קורה, והבנתי שבשביל להגדיל את הסיכויים שלי למצוא עבודה אני צריכה לעשות קורס שנקרא STCW 95 – תקן לאנשי צוות על סירות גדולות. התקן עוסק בעזרה ראשונה, כיבוי אש, אחריות אישית והצלה מכלי שיט. הקורסים הקרובים ביותר לאנטיגה מתקיימים בפורט לודרדייל שבפלורידה או באי סנט מרטין. לאחר השוואת מחירים קצרה (מחיר הקורס, מחירי הטיסות והמחייה) החלטתי פה אחד על סנט מרטין, וכך לאחר יומיים באנטיגה פרשתי כנפיים הלאה... סנט מרטין הוא אי שהוא חלק מהאיים האנטילים ומחולק בין שלטון צרפתי לשלטון הולנדי. הגעתי ל-Simpson's Bay שבצד ההולנדי, מצאתי חדר ב-Crew house הצמוד לבית הספר שבו מתקיים הקורס ויצאתי לבר הסמוך (ממש מעבר לכביש –Bar Soggy Dollar) לשתות בירה. על הערב הראשון הכרתי את ג'רי – שגר גם הוא ב-Crew House שלי, ואת רג'י שחי פה באי כבר כמה חודשים. שניהם אמריקאים ושניהם מדריכי צלילה, וישר היה לנו כיף ביחד – והם החברים שלי פה באי. הכי מצחיק היה שאיזה ערב רג'י לקח אותי על הדינגי שלו לבר שנמצא בצד השני של האי, וראינו שם מפרשית יפה מאוד, ורג'י אמר לי שהיא בטח 50 פיט, ואני אמרתי – מה פתאום – 40-45 פיט לכל היותר! רג'י צדק... הפרופורציות שלי לגבי גודל של סירה השתבשו, כי גודל הסירות פה (גם המפרשיות) הוא עצום! לא ראיתי סירות כל כך גדולות במרינה הרצליה מעולם! My Shanti – בקטנה לעומת מה שהולך פה :-)!
הקורס נחמד ומשתתפים בו עוד 7 אנשים חוץ ממני. רובם צעירים מאוד שעוד לא נכנסו כלל לעולם השיט, ועוד שתי בנות שכבר עבדו על סירות והבינו שבשביל המשרה הבאה הן זקוקות לשדרוג. התכנים של הקורס מאוד דומים – שלא לומר זהים להכשרות שעברתי בדרך הים, למעט העובדה שאת נושאי ההצלה הימית וכיבוי האש עוברים גם באופן מעשי. היום היה לנו תרגול מעשי של שהיה ממושכת במים עם חליפת הצלה, פתיחה של אסדת הצלה, פינוי אנשי הצוות לתוכה והדמיה של חילוץ אוירי (להירגע. לא הגיע מסוק לחלץ אותנו מהבריכה, רק למדנו מה עושים הלכה למעשה כשמגיע המסוק).
בינתיים כמו שזה נראה אני אשאר בסנט מרטין גם לאחר שהקורס יסתיים בשבת. יש פה הרבה יותר סירות = יותר הזדמנויות למצוא עבודה, האווירה פה מעולה (לא רק סביב אלכוהול, אלכוהול ואלכוהול – יש עוד כמה דברים...), אני מרגישה יותר בטוחה להסתובב פה, יש לי חברים וגם המחייה פה קצת יותר זולה מאשר באנטיגה. אגב יוקר המחייה – מעבר לכך שלא לקחתי בחשבון את הקורס הזה שעולה 1,100$ (!!!) לא לקחתי בחשבון שהחיים פה יהיו כל כך יקרים. מה שבטוח – אני חייבת למצוא עבודה ממש מהר! נרשמתי כבר בסוכנויות מקומיות וגם באינטרנט, והחל מיום שני יהיה לי גם יותר זמן להסתובב בין ראיונות פורמליים ולא פורמליים.
ומה עם הגעגועים אתם שואלים? כמובן שאני מתגעגעת, אבל מאחר ואני פה עם לפטופ ובכל מקום כמעט יש חיבור לאינטרנט (שוב תודה ליוגב!) – אני עדיין לא מרגישה געגועים עזים מידי, ומדברת ומתכתבת עם חברי ומשפחתי כל יום ומקבלת מהם את התמיכה לה אני זקוקה, כך שבינתיים אני עדיין מרגישה רק כאילו יצאתי לחופשה ארוכה...
אמשיך לעדכן בעוד כמה ימים!
ד"ש ונשיקות לכולם!
נ.ב.
צריך לחשוב על דרך לייבא את הרוחות המדהימות שיש פה! אין דברים כאלה! אני מחכה כבר להפלגה הראשונה שלי ברוחות האלה!

פוסט שני, או: איך מטביעים את הפחד ועושים צעד ראשון אל עבר הרפתקה גדולה...

http://www.youtube.com/watch?v=cLBcug_vs-I

כאמור, חזרתי לארץ מהפלוטילה באיים האיוניים, ולאחר כחודש קיבלנו את ההחלטה למכור את החנות. כפי שכתבתי בפוסט הקודם, בשלב זה עוד לא היה לי מושג מה אני הולכת לעשות ביום שאחרי מכירת החנות (יום שלא היה ידוע מתי יגיע), אבל התחלתי "לזמן":-).
ידעתי שלאחר מכירת החנות יהיה לי זמן פנוי רב, והחלטתי להקדיש אותו למקצוע החדש שרכשתי. התוכנית היתה להתחיל לעשות Deliveries (העברת סירות) – בהתחלה כאשת צוות, ובהמשך כסקיפרית האחראית על ההפלגה. כבר בשבוע הראשון שבו החלטתי "לזמן", קיבלתי טלפון מגדי מדרך הים שהציע לי להצטרף לדליברי שכזה מתורכיה לארץ. באותו רגע כל כך הופתעתי מהכוחות העל טבעיים שסיגלתי לי, שמרוב בהלה פשוט דחיתי את ההזדמנות :-). אחרי כמה ימים נרגעתי, והחלטתי "לזמן" לי שוב... הפעם ראיתי על לוח המודעות במרינה תל אביב מודעה של סקיפר של יאכטה גדולה (54 פיט) שמחפש איש צוות שיצטרף אליו לדליברי של היאכטה מהורגדה (שנמצאת על שפת ים סואץ במצרים) חזרה לישראל. אני חייבת להודות שגם הפעם רעדו לי הברכיים... אבל בעידודן של חברותי היקרות שירה ושירלי התקשרתי לסקיפר – יונתן שמו, נפגשנו למחרת, ויומיים לאחר מכן כבר היינו על טיסה לאילת בדרכנו להורגדה! מה אני אגיד לכם... היה מדהים! זו היתה ההפלגה הארוכה הראשונה שלי כסקיפרית מדופלמת, מחוץ לגבולות הארץ, עם 100% אחריות (כן, כשיש רק 2 אנשים על סירה כל אחד אחראי ב-100%!) והתמודדויות לא פשוטות: הים, הרוחות, הבירוקרטיה המצרית, המצרים, השמועות על מלחמה בישראל (במהלך ההפלגה התחיל מבצע עופרת יצוקה) וגם החברה... מה לעשות – לא קל לבלות עם אדם אחד (בעיקר כזה שלא מכירים מקודם) במשך 9 ימים רצופים!
ולמרות כל זאת, הרגשתי ממש כאילו יצאתי את מצרים... לא שהיה נורא כמו עם פרעה – דווקא במובן החיובי של העניין – ההפלגה הזאת באמת נתנה לי שיעור טוב ופרספקטיבה נהדרת על החיים בים, חיים שאינם במסגרת חופשה שנתית אלא במסגרת עבודה. לאט לאט התחלתי לגבש לי כיוון ברור יותר לגבי מה אני הולכת לעשות ביום שאחרי מכירת החנות...
בגיליון ינואר 2009 של מגזין "כחול" (מגזין השיט והספורט הימי) התפרסמה כתבה פרי עטו של מנחם לב, סקיפר שחי עם זוגתו בקריביים, והם מארחים צ'רטרים על הקטמרן שעליו הם עובדים. בסוף הכתבה היה כתוב: "מי שמעוניין להשתלב בעבודה כזו מוזמן לשלוח קו"ח ל... החברה מחפשת זוגות שחיים יחד מעל חצי שנה, סקיפר עם ניסיון שיט מוכח ובת זוג שמרגישה טוב בים ומסוגלת לתפקד במטבח ברמה סבירה, ידע וניסיון בצלילה יתרון". הכתבה הקסימה אותי, והחלטתי שאני חייבת למצוא בן זוג שירגיש טוב בים, יהיה גם טבחית וגם צוללן! האמת... זה לא היה כל כך קשה למצוא אחד כזה, זוכרים את הפטנט? לזמן? ובכן, בחיי שלא עברו 10 ימים מאז פרסום הכתבה, ומצאתי את הפרטנר המושלם... גבוה, חתיך, טבח, צוללן ואפילו סקיפר! הכל קרה כל כך מהר, והנה אנחנו כבר מתכננים את הנסיעה, כותבים קורות חיים, חותמים בעל פה על הסכמים בינינו, עוד שניה כבר מזמינים כרטיסי טיסה... אמאל'ה! פתאום הכל כל כך מוחשי וקרוב! איך זה יכול להיות? מה, האם חלומות באמת מתגשמים?
אחרי כמה ימים בן זוגי היקר קיבל רגלים קרות מכל הסיפור, וחזר לסטטוס של חברי היקר :-). בהזדמנות זו אני רוצה לאחל לו כל טוב, הצלחה והרבה חיבוקים ואהבה – אני גאה בך ומאמינה בך שתצליח בדרך שבה בחרת – לא לשכוח: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת).
אם חשבתי קודם שאני בחרדה, אתם יכולים לתאר לכם מה עבר עלי עכשיו... אבל משום מה – פתאום דברים נראו לי ברורים ופשוטים יותר. בתוך כמה שעות כבר מצאתי את עצמי מתקשרת לסוכנת נסיעות ובודקת מחירים ותאריכים של טיסות, ובמקביל מרימה טלפונים לכל האנשים שאני חושבת שיכולים לעזור לי להוציא את התוכנית לפועל: חברים ישנים וחדשים שעברו חוויה דומה, תמיכה נפשית של חברי הקרובים ביותר (זוכרים את עידו מהפוסט הקודם? הוא ממש בעט אותי לקריביים!), דיירים מחליפים פוטנציאליים, פרסום מודעה למכירת האוטו ועוד ועוד... בימים אלה גם חתמנו על חוזה למכירת החנות שלנו לעובדת שלנו – עמית. שוב מנצלת הזדמנויות (מותר לי , זה הבלוג שלי!) – עמיתוש – שיהיה המון בהצלחה! סומכת עליך ומאמינה בך שיהיה לך נהדר!
החלטתי לנסוע ל-Antigua & Barbuda שבאיים הקריביים. אנטיגה היא בסיס גדול ליאכטות מפרשיות, והיא מארחת מידי שנה בסוף העונה שתי תחרויות גדולות ומפורסמות. השנה תתקיים תחרות ה-Antigua Classic Yacht Regatta ב-16-21 באפריל, ובשבוע שלאחר מכן, בין ה-25 באפריל ל-1 במאי מתקיים ה-Antigua Sailing Week. הטיסה שלי לאנטיגה היא ב-26 למרץ, ואני מתכננת להגיע לשם ולמצוא כמה שיותר מהר עבודה לאחת התחרויות לפחות.

עדכונים בהמשך...

פוסט ראשון, או: נעים להכיר :-)

כשקמים בבוקר בלי חלום להגשים
אפשר להישאר במיטה ואפשר לצאת אל העולם
אפשר להישאר במיטה ולחלום על מקומות אחרים
ואפשר לנסוע רחוק ולרצות רק לחזור למיטה
(עידן רייכל, בין קירות ביתי)

שלום לכולם! חלקכם מכירים אותי וחלקכם לא. החלטתי לשתף אתכם במסע מופלא שאני מתכננת לעבור, מסע שמתחיל בימים, בשעות ובדקות אלה ממש, וסופו... אין לדעת כעת.
בעוד כשלושה שבועות אני טסה לקריביים, לתקופה מתוכננת של שנה. כבר עכשיו אני מתחילה להתגעגע ולחשוב על כל האנשים שאני ארצה לספר להם כל הזמן מה קורה איתי ומה עובר עלי, ולכן החלטתי להתחיל לכתוב.
למי שלא מכיר אותי, וגם למי שכן מכיר וכבר הספיק לשכוח, להלן הקדמה קצרה:
שמי ניצן, עוד מעט בת 32, גרה במושב רשפון. ב-4 השנים האחרונות היתה לי ולאמא שלי סמדר חנות פרחים מקסימה בשם "בשביל הפרחים" בתל אביב. לפני מספר חודשים החלטנו למכור את החנות ולצאת כל אחת לדרך חדשה. באותם ימים עוד לא היה לי מושג מי, מה ולאן, אבל הרגשתי עמוק בלב שמשהו בחיי הולך להשתנות.
לפני 8 שנים התחלתי ללמוד לתואר ראשון במנהל עסקים במרכז הבינתחומי הרצליה. ביום הראשון ללימודים היכרתי את עידו. עידו הכיר לי את הים. אמנם תמיד אהבתי את הים גם לפני כן, גדלתי לחופו, אירועים חשובים ומכוננים בחיי עברו עלי לפסקול הגלים, ותמיד הקפדתי לבלות את חופשותי תוך צפייה, צלילה ושכשוך בו. עידו הכיר לי את הים בדרך קצת אחרת... הוא הכיר לי את הים דרך היאכטה שלו – בטינה – סירה קטנה (32 פיט) ושובבה שעגנה במרינה הרצליה, אשר עליה יצאנו להפלגות נעימות של קבלת שבת בימי שישי אחר הצהריים. במשך השנים הפלגתי עם עידו ועם עדי (חברה נוספת שלמדה איתנו וחלקה עימנו את התחביב הימי) מספר פעמים על הבטינה בחו"ל (יוון, תורכיה, קפריסין), וגם במסגרת צוות תחרותי שהתחרה באליפויות ישראל, תחרויות השיט והמשטים השונים שנערכו בארץ בשנים 2003-2006.
לפני כשנה וחצי, בעקבות הפלגה שעשינו בראש השנה ספטמבר 2007) להחזרת יאכטה לארץ מתורכיה (עידו, עדי ועוד 3 חברים) הרגשתי פתאום צורך עז להבין יותר מה אני באמת עושה על הסירה הזאת. עד אז הייתי אשת צוות צייתנית ומסורה, מבצעת כל פקודה, יודעת גם ליזום פעולות חיוניות במסגרת השיט מפעם לפעם בהסתמך על הידע והניסיון שצברתי, אבל הייתי צריכה קצת סדר בבלגן ולתת שמות לפעולות ולתגובות שהסתגלתי לבצע על מנת לשפר את מקצועיות השיט שלי. החלטת השנה החדשה שלי היתה להפוך לסקיפרית בשנה שתבוא.
בסוף ינואר 2008 התחלתי את הקורס ב"דרך הים". אמנם בקורס ימאות הרגשתי כמו בבית (או יותר נכון במים...), אבל בקורסים הבאים אחריו העמקתי והרחבתי את ידיעותי בתחום השיט בדיוק לפי התוכנית. גולת הכותרת היתה הפלוטילה שהצטרפתי אליה באוקטובר לאיים האיוניים ביוון. הפעם שוב יצא לי להרהר רבות במה שאני עושה ובאיך שאני עושה את זה, ובמהלך הפלוטילה גמלה בליבי ההחלטה להגיע בחיים לנקודה שבה אוכל לצאת להפלגה של שנה מסביב לעולם. לא ידעתי להגדיר מתי, איך, עם מי ולמה, רק הרגשתי שזה הולך לקרות לי...
חזרתי לארץ, עשיתי את המבחן המעשי (טוב, נו, עשיתי שניים :-) ), ולאחר כחודש קיבלנו את ההחלטה למכור את החנות. כפי שכתבתי קודם, בשלב זה עוד לא היה לי מושג מה אני הולכת לעשות ביום שאחרי מכירת החנות (יום שלא היה ידוע מתי יגיע), אבל התחלתי "לזמן" :-)

המשך בפוסט הבא...