הגעתי לפלמה דה מיורקה לפני 11 יום. אני חייבת לציין שאחרי ששהיתי בסנט מרטין וראיתי איזה אי קריבי אחד או שניים, שלא לדבר על איים יוונים שראיתי למכביר, ציפיתי שגם פלמה תהיה אי קטן שאנשים בו מעט... קצת תפאורה למגה יאכטס, מסעדות, מלונות, כמה חנויות יפות – אבל בהחלט לא ציפיתי לראות את מה שראיתי פה. מסתבר שפלמה דה מיורקה – בירת האיים הבלאריים הספרדיים – היא אי אירופאי לחלוטין, עם עיר עתיקה שמזכירה יותר מכל את איטליה (בחיים לא הייתי בספרד, אבל אני מניחה שזה גם דומה לספרד), קתדרלה מפוארת, ארמונות ענקיים, כיכרות ושדרות מלאים בגינון ומזרקות מכל הבא ליד, חנויות של מיטב מותגי האופנה האירופאים, חנויות פרחים יפהפיות ומרינה – אח – איזה מרינה! 4 קילומטרים של מזחים שלאורכם מצטופפות מאות, איזה מאות – אלפי סירות בגדלים שונים, מדגמים שונים המשרתות טעמים שונים. בימים הראשונים (מה לעשות, שוב הגעתי בסוף שבוע...) רק שוטטתי לי ברחבי העיר מתמוגגת מהמראות המרתקים, הנופים המרהיבים והריחות המגוונים שפה. לכל מסעדה – הריח שלה, שלא לדבר על השוק העשיר של סנטה קטלינה, ועל רציף הדייגים שנמצא בין כל המרינות הגדולות. לצערי, מרוב התרגשות באחד הימים פסעתי לי לאורך החומה העתיקה של העיר, ומרוב השתאות מנוף היאכטות ורוח הים המנשבת – לא שמתי לב ונפלתי משתי מדרגות קטנות וחצופות שנקרו בדרכי. כרגיל – נקעתי את הרגל. באותו יום – הושבתה לי השמחה. הנפילה קרתה לפנות הצהריים, ועד לשעות הלילה הייתי עסוקה בלרחם על עצמי ולבכות. איפה ההורים שלי כשאני צריכה אותם? איפה החברים שלי כשאני צריכה אותם? מה חשבתי לעצמי כשנסעתי לי לבד לחפש עבודה בחו"ל? איך אני אמורה למצוא עבודה כשאני רק נפצעת כל הזמן? מה יהיה איתי?
(תשמעו, מעכשיו הפוסט הופך לפחות חוויתי. הוא יותר מוכוון מטרה. אני מדברת יותר אל עצמי מאשר מספרת לכם חוויות מסעירות. ככה אני מספרת לכם מה באמת עובר עלי. למי שקצת כבד עליו – מוזמן לעבור הלאה. למי שזה מתאים – אולי תמצאו בפוסט הזה גם קצת השראה...)
בימים האחרונים אני עוברת איזשהו שינוי עם עצמי. ברור היה לי שהשנה הזו עוסקת בי בלבד, ובדרך שלי להתמודד עם עצמי מול העולם. אני שמחה עם עצמי על ההחלטה, אבל ההחלטה הזאת גוררת אחריה גם כמה קשיים – חלקם מובנים מאליהם, וחלקם לא צפויים. ברור שאני אתגעגע הביתה – למשפחה, לחברים, וכן – גם קצת לאטרף של החיים בארץ (אתם יודעים מה? בימינו עם האינטרנט – אני נזכרת מידי בוקר באטרף של הארץ כשאני פותחת את דף הבית שלי ב-YNET – ולזה אני פחות ופחות מתגעגעת). הקשיים הלא צפויים הם: העובדה שכבר חודשיים אין לי עבודה, הכסף אוזל לי, אני מגלה שלמרות שאני מגדירה את עצמי טיפוס חברותי – הרבה פעמים לא בא לי להיות חברותית, בטח לא עם החברה שמוצעת לי, וכמובן הפציעות שלי.
לציון חודשיים מאז יצאתי למסע, החלטתי לעשות עם עצמי מעין סיכום ביניים. בואו נראה למה לא מצאתי עבודה עד עכשיו:
לכל מקום חדש שמגיעים לוקח זמן להתרגל ולהכיר – מקום לינה, חברים, קשרים, הסביבה המיידית, הבר המקומי, חברות ההשמה, איך והיכן עושים Dockwalking (גם אם כתוב שאסור :-)).
העיתוי – לקריביים הגעתי בסוף העונה. לפלמה הגעתי לפני שהעונה התחילה בים התיכון. שני העיתויים מקשים על מציאת העבודה.
המיתון – כמו בכל העולם גם בעולם השיט מורגש המיתון. החל מהעובדה שאנשי הצוות לא נוטים לעבור מעבודה לעבודה כפי שהם נוהגים בימים כתיקונם, עובר דרך העובדה שבעלי יאכטות רבים צמצמו בכמות המשרות על הסירה והשאירו צוותי שלד בלבד (או פשוט לא גייסו מחליפים לאחר שאנשי "השמנת" עזבו) וכלה בעובדה שפה בפלמה רואים בבירור כמויות של יאכטות סגורות ואטומות – חלקן אפילו לא במים – ממתינות שלבעליהן יבואו ימים טובים יותר, והם יחזרו להפליג עליהן כבעבר.
Qualifications – חבר'ה, לא משנה מה יגידו לנו על רישיון השיט הישראלי – בחו"ל הוא לא שווה הרבה. מה גם, שגם אחרונת הכובסות על סיפון יאכטת פאר צריכה לעמוד בתקן שנקרא STCW 95. הגעתי לקריביים בלי התקן הזה, ונאלצתי לבזבז 10 ימים יקרים של סוף העונה על מעבר מאנטיגה לסנט מרטין וביצוע הקורס. חוצמזה – לכל משרת Deckhand פשוט ביותר מבקשים שתהיה לפחות Yacht master Offshore – תעודות שמוכרות פה הן של ה-RYA (Royal Yachting Association) או ה-IYT (International Yacht Training) בלבד! פגשתי פה בפלמה בחור ישראלי שמסתובב עם חברה שלו עוד מהקריביים כבר מנובמבר, ולמרות שבארץ הוא היה מדריך שייט (אולי בגלל שזה היה בשיא-גל... סתם, צוחקת J), אחרי חצי שנה הוא החליט לעשות את ה-Yacht master של ה-RYA כי רק ככה הם כזוג יוכלו להשיג עבודה של צוות על יאכטה "קטנה" (50-70 פיט) של צ'רטרים, או אפילו כ-Deckhand או Mate על מגה יאכט.
הלאומיות שלי: תופתעו לגלות שלא הלאומיות הישראלית עשתה לי בעיות הפעם. דווקא זו האמריקאית... שתי הזדמנויות עבודה חמקו לי מבין האצבעות רק בגלל שחברת הביטוח של הסירה לא מוכנה לבטח אזרחים אמריקאים. אני מניחה שאם הייתי ישראלית היו לי בעיות אחרות... אבל הנה עוד מכשול!
בסנט מרטין נפצעתי ברגל ימין (דרכתי על בורג חלוד ונהיה לי זיהום בכף הרגל) ובפלמה נקעתי את רגל שמאל שלושה ימים אחרי שהגעתי. מיותר לציין שמלבד מפח הנפש והגוף בעת הפציעה – איבדתי זמן רב בעת ההחלמה מהפציעות הללו.
חששות שלי מחוויות חדשות: קיבלתי שתי הצעות עבודה שדחיתי על הסף בתירוץ של לוח זמנים צפוף – שתי ההצעות התקבלו בערב שלפני היציאה לחציית האוקיינוס. בינינו, הדברים שבעצם הדאיגו אותי יותר מכל היו: לצאת למסע כל כך ארוך בלב ים עם סקיפר וצוות שאני לא מכירה, איך אני אהיה מנותקת מהעולם במשך 4 שבועות, מה אני אוכל (לא אני עושה את הקניות), וזה עוד לפני שהזכרנו את החשש הטבעי מהסכנות האפשריות שבדרך...
להלן סיבות למה אני כן צריכה למצוא עבודה:
כי אני לא מוותרת – תקראו לזה עקבית, תקראו לזה נחושה, עקשנית או מה לא. הגעתי כל כך רחוק ועבר כל כך הרבה זמן – אני בטח לא מתכוונת להכנע עכשיו. היה פה בחור אנגלי שהגיע לפני שבועיים לחפש פה עבודה בתור מכונאי – אחרי שבמשך שבועיים הוא הטיף לכולם מהידע והניסיון העשירים שלו (מזכירה לכם – שבועיים בסצנה! לפני כן לא היה בעולם השיט בכלל!) – הוא ברח עם הזנב מקופל בין הרגליים בלי אפילו לומר שלום כמו שצריך, שלא לומר – לטרוח לעדכן את חברות ההשמה שהוא הלך.
בהמשך לסעיף הקודם – רכשתי לעצמי כבר מספיק ידע, קשרים וניסיון בחיפוש עבודה בשביל להבין מה ואיך עושים פה. עכשיו אני רק צריכה להשתמש בהכל ולמצוא!
כסף – העניין הכספי הופך להיות עניין קיומי. אני משתמשת ביורואים האחרונים שלי, ועוד מעט כבר לא יהיה לי כסף לממן את השהות שלי. אני חייבת למצוא עבודה – אפילו Day work כדי שאוכל להתחיל לשלם את החשבונות שלי. והפעם על אמת!
ניסיון – אמנם אין לי הרבה ניסיון, אבל יש לי בהחלט הרבה יותר ניסיון משל רוב האנשים שמגיעים לפה ל-Entry level positions.
הלאומיות שלי: הצד השני של המטבע... על סירות אמריקאיות תמיד יעדיפו אנשי צוות שהם אזרחים אמריקאים, אבל גם על סירות הדגל האדום (דגל אנגליה) – במקרה בו אין הגבלה של הביטוח (ע"ע – סיבות למה לא הצלחתי למצוא עבודה...) יעדיפו איש צוות שאין לו בעיה להכנס לארה"ב.
כי אני טובה! אני אינטליגנטית, אחראית, יש לי תפיסה מהירה ואני חרוצה. אני חושבת שאלה תכונות שברגע שמעסיק פוטנציאלי ייחשף אליהן – הוא לא ירצה לתת לי לעזוב!
כי אני חושבת חיובי – בחיי! אתם לא יודעים כמה קשה אני עובדת על זה, ואני מודה שיש ימים שבהם אני עם הראש באדמה (ע"ע הימים בהם נפצעתי...). אבל רוב הזמן אני מחייכת לעולם, ומאמינה שמשהו טוב יגיע ממש בקרוב.
כי אני לא רוצה וגם אין לי למה לחזור לארץ – הסעיף הזה הוא הבהרה ביני לבין עצמי וגם ביני לבין האנשים הקרובים אלי שנשארו בארץ. עברה עלי תקופה לא קלה בחודשים האחרונים. אני לא הולכת ונהיית צעירה, נאלצתי להתמודד עם סגירת עסק, פרידה מאמא שלי שעברה לחיות בארה"ב, הרצון המתמיד שלי להשתחרר מהתלות הכלכלית והנפשית שלי באבא שלי, הבדידות שלי (לא היה לי בן זוג כבר שנים), ובתוך כל זה איבדתי את הכיוון שלי בעולם. שכחתי מי אני ומה אני רוצה באמת לעשות עם החיים שלי. החלטתי לקחת את השנה הזאת כדי למצוא את עצמי. השייט הוא כלי – אבל הוא לא המטרה. חשוב לא לבלבל בין הדברים. על מנת להבטיח שאני אעשה את החושבים הזה בצורה הטובה ביותר, התנתקתי מכל הנכסים הפיזיים שהיו לי בארץ (עבודה, דירה, רכב). לפיכך, חזרה מוקדמת לארץ לא תהיה מבחינתי הודאה שנכשלתי במשימה למצוא עבודה בעולם השייט. מדובר במשהו הרבה יותר עמוק מזה, וכרגע אני עדיין לא מוכנה להודות בזה שסיימתי לעבוד עם עצמי על עצמי.
כי אני רוצה! זה נשמע אולי ילדותי ומצחיק, אבל תמיד יהיו מסביבנו מצליחנים, וזה לא משנה אם זה קיץ או חורף, מיתון או שגשוג – העובדה שיש אנשים שמצליחים, נעוצה בזה שהם בתוך תוכם באמת רוצים. רוצים להצליח במשימה שלהם יותר מכל דבר אחר. והרצון הזה הוא מה שמביא אותם להצלחה. אני חווה כרגע את אחת התקופות הבודדות בחיי של רצון עז שכזה!
לסיכום: בסופו של דבר... רוב הסיבות של למה לא הצלחתי הן אובייקטיביות. אני לא בחרתי בסיבות הללו. הן נסיבות קיומיות. אבל מקריאה של הסיבות למה אני כן הולכת להצליח למצוא עבודה בתוך זמן קצר – אני מבינה שהכל סובייקטיבי. הכל תלוי בי, במי שאני ובאיכויות שאני צריכה לדאוג להפיץ סביבי. שיראו מה זה!
מוזמנים להגיב!
מצ"ב קישור לתמונות:
http://picasaweb.google.com/nitzantzan/PalmaDeMallorcaMay2009?authkey=Gv1sRgCJLAw9az16nEGg#
